מירוץ ה"אריות" – אירוע פיראטי כמו פעם

מירוץ ה"אריות" – אירוע פיראטי כמו פעם






כבר כמה שנים שאני שומע את חבריי מדברים ביראה על "מסלול הגדר" והעליות האימתניות שלו, ומשום מה לא יצא לי אף פעם לרכוב שם ולבדוק את הנושא. זהו מסלול שהיה חלק מתחרות שארגנו קבוצת ה"אריות" בפארק קנדה וסביבתו לפני כ-3 שנים, וששמו יצא לפניו כאחד ממסלולי התחרות הקשוחים שנראו פה. בעיכוב קל, ארגנו ה"אריות" את המהדורה השנייה של התחרות, ועדכנו את המסלול כך שיהיה אפילו יותר קשה ותובעני מקודמו.







קצת רקע
ה"אריות" הם קבוצת חברים הרוכבים יחד מזה מספר שנים. הגרעין הקשה כולל את מתי רוזן, גל אריה, אלון שמאי, משה (מושיקו) אהרוני וגל אוחיון, אולם היום הם כ-15 חברים הנושאים את מדי הקבוצה. הם הכירו דרך רכיבות גרופי ועם הזמן נהיו יותר ויותר חזקים ותחרותיים, ונוכחותם מורגשת באירועי קומונת 4Epic ובתחרויות כמו אפיק ישראל. מסלול התחרות הוא מסלול שהכירה הקבוצה ברכיבת גרופי עם בחור בשם קובי ומכאן גם כינוי המסלול – קובקוב. עם השנים הם טחנו את המסלול והאזור עד דק – מתי רוזן טוען שרכב את המסלול כ-200 פעם!




הארגון
מאירוע פשוט שפורסם בפייסבוק כתחרות "חברים", הפך האירוע לתחרות אליה התייצבו כ60-70 רוכבים, ושאפילו כלל חסות צנועה של און טארגט שסיפקו למשתתפים משקה איזוטוני וג'לים מתוצרת GU. גל אריה התמקם עם אשתו וילדיו בנקודת הזינוק עם שולחן כיבודים והקריב את הרכיבה לטובת ליווי וצילום תוך שהוא מסתובב בשטח עם חברו הצלם שהתנדב למשימה.




הניווט והתזונה היו באחריות הרוכבים (קובץ GPS פורסם מראש), אולם גל דאג גם לסמן את המסלול בחיצי "אריות" בצורה שלא הייתה מביישת כל תחרות רשמית.



המסלול
המסלול שבחרו ה"אריות" השנה הינו מסלול מעגלי שיצא מפארק קנדה של כ-49 ק"מ עם כ-1500מ' טיפוס. המסלול נפתח בטיפוס בסינגל השחור, כולל מספר עליות אימתניות להר עוזרר, הר הרוח, ונווה אילן, ירידות מהירות ומדורדרות, טיפוס חזרה משער הגיא לפארק קנדה, ולקינוח, סינגל הפרסה.






כן, זה כואב כמו שזה נשמע. גולת הכותרת הן שתי עליות פחות מוכרות: העלייה להר עוזרר מצפון –עליה של 1.3ק"מ בשפוע ממוצע של 13%, על מצע אבנים לא יציבות בגודל בינוני. מהעליות שדורשות עבודה בהילוך קל ביותר, בדופק גבוה מאד, קאדנס נמוך, וריכוז מלא על מנת לא לעבור לעצירה או ליפול. העלייה השנייה שפחות מוכרת היא העלייה מנחל יתלה לנווה אילן, אשר דומה מאד במאפייניה לעליה להר עוזרר.








התחרות

בבוקר התחרות התקבצה קבוצה מכובדת ומגוונת של רוכבים. עם הזינוק פרצו קדימה אנג'לו די ורולי ובנימין שמידט, כשאחריהם קבוצה נוספת של רוכבים בהם אמנון ישראלי, דימה רפקין, אורי בר-און, נימי כהן, זהר גלילי, דן חסיד ועוד.







טור רוכבים ארוך התמתח לאורך הסינגל השחור. לקראת העלייה להר עוזרר היו כבר מרווחים גדולים בין הרוכבים והטור היה מרוח על פני מרחק די גדול. מזג האוויר פעל לטובתנו, והטמפרטורה הייתה נעימה. בסוף העלייה הראשונה והאימתנית התנשף בעורפי רוכב (בסנדלים!) שאיני מכיר, שעקף אותי בהמשך בעליה לנטף, שם פגשנו עוד מספר רוכבים שהתחילו את המסלול מוקדם יותר בבוקר. המסונדל ברח לי, וכך מצאתי את עצמי רוכב לבד קטע די ארוך. למזלי עשיתי את המסלול כשבוע לפני התחרות, כך שהכרתי את התוואי וידעתי למה לצפות. בנוסף לעליות הקשות, כלל המסלול גם ירידות מהירות ביותר, הדורשות ריכוז רב. ואכן, היו מספר התרסקויות על המסלול כולל פינוי של רוכבים, כמו גם מספר פנצ'רים וטעויות בניווט.







לאחר כשעתיים רכיבה הגיעה העלייה חזרה לפארק קנדה והגוף כבר נתן את אותותיו. את סינגל הפרסה כבר רכבתי לגמרי לבד, תוך שאני דוחף חזק ומבקש מרוכבי סופ"ש לפנות לי את הדרך. כל מה שרציתי זה שרוכבים טכניים שעקפתי לאורך המסלול לא יסגרו עליי ויעקפו אותי ממש לקראת סוף המסלול.







האירוע לא כלל מדידת זמנים או פודיומים למיניהם, אבל זה לא גרם לרוכבים להוציא מעצמם את המירב. מסתבר שבראש המירוץ התנהל קרב רציני, כאשר בסוף ניצח את התחרות זהר גלילי בזמן של כ02:42:00 תוך שהוא מגיע מעט לפני נימי כהן ודן חסיד, שהתהפך בסינגל הפרסה. אנג'לו שהוביל את המירוץ עם בני שמידט התרסק בדרך, וכנראה שהם טען בניווט ולא סיימו את המסלול במלואו. המדידה שלהם הראתה שרכבו רק 44.5ק"מ. החלטה תמוהה לצאת למסלול לא מוכר ושאינו אמור להיות מסומן ללא מכשיר ניווט.







אווירה משפחתית אינטימית
לפני מספר שנים היו נערכים אירועי רכיבה תחרותיים "פיראטיים" דלי משתתפים, בארגונם של קומונת4Epic  , חנויות כמו Bikeway ותלת אופן, ועוד יוזמות פרטיות. עם התרחבות מעגל רוכבי האפיק נהיו האירועים גדולים יותר, תחרותיים יותר, שיווקיים יותר ובמקרים רבים גם אינטימיים פחות.







לא ברור מה בדיוק הסיבה (מעט שיווק? המסלול המאתגר? התנגשות עם אירועים אחרים?) אבל האירוע של ה"אריות" היה קטן, אינטימי, והביא עימו אוירה מיוחדת שכבר לא רואים פה הרבה בתחום אופני ההרים. שאפו למארגנים על היוזמה והביצוע, ונקווה לראות עוד יוזמות כאלה בעתיד.