חוגג בנובמבר, סיפורו של טל פיטל

 טל פיטל     אלון רון     טל פיטל   
 #17 דצמבר 2015     כללי   
we:KeepRolling
 
 
טל פיטל- חוגג בנובמבר
 

נובמבר, עבורנו הרוכבים הוא חודש של חגיגה, חודש שמקבל בברכה את  החורף בשיא תפארתו עם אחיזה מדהימה בסינגלים, מזג האויר נוח לרכיבה, עיניים שלא שובעות מהפריחה שמלבלבת גם את הלב, והריח הזה של אדמה אחרי גשם שאין דומה לו. בנובמבר לפני שנה אצלי הכל היה שונה, נובמבר לפני שנה  היה חודש  מופרע והכי קיצוני שהיה לי בחיים.


 
 


סערת נובמבר
 
לפני שנה רכבתי המון, הייתי בכושר מטורף והשתתפתי בסבב תחרויות האינדורו של עירא  שמש, מתוך שתי תחרויות שהשתתפתי עליתי על הפודיום וזכיתי בשתיהן במקום השני, לא רע בשביל זקן כמוני. היה מקום לשיפור והמשכתי להתאמן חזק ,הגוף אמנם תיפקד אבל משהו בתוכי שידר אותות מצוקה. מי שרוכב יודע שאין קשה מידי ועל אתגרים בעיקר מתגברים, לכן לא ייחסתי משמעות רבה מידי לאותות שהגוף שידר, והייתי בטוח שהעייפות המטורפת שפתאום נחתה עלי משום מקום היא סה"כ עייפות כללית.



 


כאיש טלוויזיה (במאי במקצועי) אני רגיל לעייפות, לעמידה ממושכת על הרגליים, ולוחות זמנים שנמשכים אל תוך הלילה.  "אז מי את עייפות שתכניעי אותי ?!", כך חשבתי לעצמי,  אבל כאבי הבטן שלא חלפו  באמצע פרויקט עבודה אינטנסיבי גרמו לי לתחושה שמשהו באמת לא טוב עובר עלי והחלטתי לבדוק לעומק. בחרתי גסטרולוג בכיר באיכילוב שהתור אליו נקבע רק לעוד  חודשיים קדימה אבל הפעם החלטתי להקשיב לתחושות הבטן שלא הניחו לי, התקשרתי שוב ודרשתי תור כאן ועכשיו וכך היה .
הגסטרולוג עלה מיד על הדיאגנוזה אבל עדיין לא חלק אותה איתי, נקבעו לי בדיקות אחרונות, סוג של  ישורת אחרונה מקובלת  לפני גזר הדין, ואני המשכתי הלאה מקווה לבשורות טובות.



 



23/11/14 יום שלישי, ייחרט בזיכרוני לעד.  הלכתי ליום צילום  שנקבע מראש, לו"ז  רגיל ומלא של עבודה אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל. על הקו הייתה הפקידה מאיכילוב "אני מבקשת שתגיע מחר לרופא" ציוותה. "אבל יש לי יום צילום מחר " ,השבתי, "אתה חייב! " קבעה נחרצות.
סיימתי את השיחה, בחוץ התחוללה סערה של נובמבר, אנשים בחוץ נעו ממקום למקום מחפשים מסתור מהגשם ואצלי בלב  ובגוף התחוללה סערה מסוג אחר, סערה שאין ממנה מסתור.
24/11/14 יום רביעי, התייצבתי בבית החולים, בחדר המתין לי ההמטולוג  שבישר לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים  "טל, תוצאות הבדיקות הגיעו, יש לך סרטן "לימפומה מנטל" שלב 4 והמחלה משתוללת בכל בגוף, אתה חייב להתחיל כבר מחר טיפול כימותרפי ראשון מתוך סידרה של שישה".


 
עונת הסרטן
 
 המילים עברו דרכי וחתכו בבשר החי  "זה לא באמת קורה לי, חשבתי, מאיפה זה נחת עלי?!  פניו של הרופא נראו חתומות,  על הקיר מאחוריו התנוססה כרזה ענקית - האגודה למלחמה בסרטן. מחשבות  רצו ללא הרף, תמונות, רגעים ושמות עלו בי בלי שיכולתי להם. מחשבות על חיים, משפחה,מה עם הוריי שכבר מבוגרים,ענבל אשתי ואיך שאני הופך לה כעת את החיים  הילדים שלי, מה יהיה איתם? איך אבשר לשני המלאכים שלי שאבא שלהם חולה בסרטן? איך מסבירים לילד דבר כזה בכלל? תמונות של רגעים מרכיבה ,ראנים מדהימים על אופניים ממורזין חלפו במוחי יחד עם  מחשבות על מוות והתפלשו יחדיו. האם זה הסוף שלי ? זהו?  ככה אלך מן העולם הזה? ואז  כמו באותיות קידוש לבנה ראיתי למולי  משפט אחד שחברה אמרה לי פעם  "אלוהים מעניק אתגרים למי שיכול עמוד בהם" ובו ברגע החלטתי- אני לא מוותר!  את האתגר הזה אלוהים יקר, אני מנצח!.
 
25/11/14 יום חמישי, ביום חמישי לא משנה מה, ידוע שמרבין בשמחה. אצלי ביום חמישי התחילה מלחמה, מלחמה שלא התכוננתי אליה מראש- טיפול כימותרפי ראשון, קרב ראשון במסכת קרבות שעוד עתידים לבוא.
26/11/14 יום שישי, התקשרו אלי מסניף הדואר, שלדת הדאון היל שהזמנתי חודש קודם החליטה להגיע דווקא עכשיו, כמה אירוני..




 
 


הישרדות
 
התקופה הבאה הייתה הכי קיצונית שאפשר לדמיין, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית. הפכתי מאדם שחי לאדם שעסוק בהישרדות, כמו שבוי מלחמה, העינויים היו  תמידיים. טיפולי הכימו שהם כמו נפט גולמי שמוזרק לתוך הורידים, כרסמו בגופי וכשם שהרגו תאים סרטניים כך הרגו ורמסו גם  תאים חיים שנקרו בדרכם והחלישו עד קליל  את המערכת החיסונית שלי. ההקאות הבלתי פוסקות, כאבי השרירים והעצמות לא פסקו, הקילוגרמים עפו ממני עד שהגעתי למצב של תת משקל, מיום ליום הפכתי לצל של עצמי.
אני זוכר איזה בוקר שהבטתי במראה ולמולי נשקף פליט שואה מאושוויץ... לא הכרתי את האדם הזה במראה, "מי אני? " פרצתי בבכי, הדמעות זרמו ללא סוף כמו ממאנות להשלים עם מה שהייתה אז המציאות.
 
סרטן כנקודת מפנה
 
הספר היחיד שקראתי באותה תקופה והיווה השראה עבורי היה "הסרטן כנקודת מפנה". הספר  גרם לי כל הזמן לחשוב איך אני משתנה אל מול הסרטן, מה אני יכול לעשות אחרת, איך אני חושב חיובי, איך אני מנצח את הבן זונה, איך אני שולח לתאים הסרטניים בגוף שלי לא רק אנרגיות של מלחמה אלא גם מתקיף אותם באהבה- אהבה  שתשתק אותם ותגרום להם להתקפל ולסרטן ללכת ממני .
 
חג האורות
 
דצמבר עמד בפתח וחנוכה היה החג הראשון שחגגתי כחולה סרטן. בתקופה החשוכה הזאת קבלתי גם מלא אור בעוצמות שאף פעם לא חוויתי, אהבה שהורעפה עלי מכל החזיתות, אמא שלי בשלה לי כל יום אוכל טרי, ענבל לא זזה ממיטתי 24 שעות ביממה חוץ מהפסקות מנוחה ואז אחותי החליפה אותה, חברי ילדות שחזרו לחיי והיו שם בשבילי באופן טוטאלי, רוכבים ששמעו על היותי חולה שמרו על קשר ושידרו אנרגיות חיוביות. עדי צפריר, חבר טוב שלי, הפתיע והחליט יום אחד שהוא בונה לי את אופני הדאון היל שהגיעו איך שפרצה המחלה. אהבתי אותו על המחווה והמחשבה, והאופניים האלה עמדו  בסלון כל הזמן לנגד עיניי, למעשה כל שלושת זוגות האופניים שלי עמדו שם בסלון כמו פסלים.
נהגתי להביט בהם במבטי שנאה אהבה. שנאה על שאיני יכול לרכוב, על שהרכיבה שהיא חופש מוחלט והנאה צרופה שנקטעה ממני באכזריות כמו איבר שנקטע בפתאומיות, ומצד שני ידעתי שיבוא יום ואשוב אליהם או לפחות כך רציתי להאמין.
נמנעתי מגלישה באתרי אופניים, הזיכרון כאב מידי  ואי היכולת לרכוב העצים את זה עוד יותר. ויכוחי הרוכבים ברשת על איזה מותגים טובים יותר או פחות והתעסוקה האובססיבית בציוד ושדרוג ולא במהות הרכיבה, עיצבנו אותי. "הנה אני יושב בבית אכול מסרטן, לא מסוגל להרים את עצמי ובטח שלא לרכוב והם מתווכחים על מה עדיף פייק או 36.
 
אופניים, בין השאר יוצרים חיבורים אוניברסאליים בין אנשים, בזכות הרכיבה ניתן להתגבר על מכשול השפה כשהדבק והחיבור היא הרכיבה עצמה והתחושות שנלוות לה. חיבור כזה נוצר ביני לבין "נייג'ל פייג' " מנהלה האישי של קבוצה הרכיבה chain reaction nukeproof   ששמע את סיפורי והחליט ליצור איתי קשר. שוחחנו ממושכות בטלפון, גילינו שאנחנו  בני אותו גיל ובעלי תחומי עניין משותפים וכמובן איך לא, חולקים את האהבה הבלתי נדלית לרכיבה. נייג'ל החליט לעודד אותי ושלח לי קופסת אוצר מלאה במתנות שכללו ביגוד של הקבוצה והזמנה פתוחה לבירה עם סם היל והחבר'ה כשאחלים, ומאז ועד היום אנחנו בקשר.



 
 
 
28 ימים ונצחון 1
 
כך עברו להם שבעה חודשים, שכללו טיפולי כימותרפיה מפרכים, עשרות ימי אישפוז, 1,000 דקירות מכל הסוגים ולבסוף בידוד בן 28 ימים והשתלה עצמית של מח עצם. 28 ימים שבסופם נכנס ההמטולוג ההוא שבישר לי את בשורת הסרטן וכעת חיוך התנוסס על שפתיו והוא הכריז בקול רם ונישא "ההשתלה הצליחה, הסרטן נסוג, טל ניצחת!"
"טל ניצחת"- המילים הדהדו בראשי, התחושה הייתה עילאית, ניצחתי במלחמה! המחלה נעלמה הסרטן התפוגג, אבל אני הייתי חייל עייף במיוחד, רדוף במחשבות, כחוש וחלש שצריך לברוא את ה"יש" מחדש בחייו. חייל שמערכת החיסון שלו היא של תינוק בן יומו וכמו תינוק, צריך ללמוד ללכת מחדש.
 
לחזור להווה
 
הרכיבה הראשונה אחרי הסרטן היתה ביער "בן  שמן", שבת רגילה לחלוטין אבל כלום בה  לא היה רגיל עבורי. התייצבנו שם עדי צפריר ואנוכי, זוכר שהרכיבה היתה שמונה  קילומטרים, מרחק שפעם לא היה נספר, אבל הפעם הם הפכו בתחושה לארבעים קילומטרים. הרכיבה ארכה שלוש וחצי שעות ועצרנו בה לפחות שלושים עצירות רק בכדי להסדיר נשימה. שלא נדבר על התפרצויות הבכי הבלתי נשלטות שלי מהתרגשות לחזור לאוכף ,שעדי הכיל בגבורה רבה. הרגע ההוא שם ביער "בן שמן" עם עדי, הוא אחד מאותם רגעים בלתי מתוכננים שהמוח מצלם והנפש לעולם לא תשכח. רכבתי שוב, נשמתי את הטבע שוב, לא ידעתי אם אחזור לרכוב איך שרכבתי בעבר אבל כלום כבר לא עניין אותי, כלום חוץ מהרגע ההוא על האופניים.
לאט לאט הרגשתי שאני חוזר לעצמי, הדמות הזאת שנשקפת במראה היא אכן אני, אבל היא אני  אחר. טל של אחרי סרטן הוא טל בוגר יותר, אוהב יותר, חזק יותר וכן, גם שרוט יותר. השריטה הזאת בין השאר גורמת לי לראות את החיים  במשקפיים ורודים יותר ובעיניים חומלות יותר. חברים כל הקלישאות נכונות!
התחלתי לגלות צדדים חדשים ברכיבה, בניתי את הכושר שלי מנקודת המינוס אפס, והתחלתי לבנות יכולת מהירות רכיבה מחדש. בעבר המהירות הייתה הדרייב העיקרי שלי ברכיבה, אבל היום אני זורם ומתחבר יותר לטבע, נהנה מהחברות והאחווה שנוצרת בשטח עם רוכבים אחרים, ומתמוגג מהמוזיקה שהצמיגים יוצרים כשהם מתחככים באדמה, ההרמוניה המושלמת הזאת היא עצם קיומי. אני לא יודע אם אהיה מהיר כפי שרכבתי בעבר אני רק יודע שאני רוכב.



 
 
חג נובמבר
 
השנה אני חוגג את חודש נובמבר, חוגג את החורף הנוכחי פעמיים, פעם על חשבון  החורף שהפסדתי כשהייתי סגור בבידוד, ופעם חוגג את אהבת המשפחה שלי,את חברי הילדות שחזרו לחיי ואת אלה שהפכו להיות משמעותיים יותר. חוגג כל יום שאני בריא, חוגג את ה"כאן ועכשיו" ויותר מתמיד מבין שאף פעם לא מאוחר לחזור להווה, שאין בעצם עתיד והזמן הכי טוב להגשים את החלומות שלנו הוא היום.
 
 
סרט אופניים "תגובת שרשרת"
 
כיוצר ובמאי סרטים אחד  החלומות שלי הוא  סרט דוקומנטרי על אופניים, סרט שיעשה מסע אל ליבם של רוכבי האופניים בישראל, סרט שינסה לגעת באהבה לרכיבה והיכולת שלה, בין השאר גם לרפא את הנשמה ולהצמיח אותה. בדרכי שלי אסקור ואחקור רכיבה בישראל ואפגוש דמויות שונות  בתחום. לשם כך אני עומד להרים פרויקט ב"הד סטארט"  עליו תשמעו בהרחבה בהמשך ולגייס תקציב בעזרת הקהילה שלנו קהילת הרוכבים. בשבילי הסרט הזה  הוא יצירה מקורית משותפת של כולנו, וגם עבור אלה שתמיד משקיפים מהצד חוששים להתנסות ואולי לא מספיק מכירים.
 
סוף דבר
 
חברים, כל רכיבה יכולה להיות הרכיבה האחרונה וכמו כל קלישאה גם הקלישאה הזאת נכונה, תאמינו לי. ברגע שמבינים את זה ומודעים לכך ההנאה מכל חוויה והכרת התודה היא כפולה ומכופלת, שום דבר לא מובן מאליו וכל רכיבה היא נס בפני עצמו.
 

טל פיטל