סמרתון 2016– ארץ קשוחה

סמרתון 2016– ארץ קשוחה

צילום: יואב לביא, שחף הבר, אוריאל כהן


 



חמישי בבוקר. אני ורועי גירון, בן זוגי כבר מספר לא קטן של תחרויות, בדרך דרומה לכיוון באר שבע, והשדות המוריקים של צפון הנגב מקדמים את פנינו. בשנה שעברה עשינו במצפה רמון עצירת התרעננות, השנה אנחנו עוצרים במצפה לרכיבת פרולוג על גדות המכתש. עשרות רבות של רכבים ולמעלה מ-200 רוכבים מכונסים בחורשת קק"ל בכניסה למצפה רמון, והזינוק המדורג בהפרשים של דקה כבר יצא לדרך. מתלבשים, אוספים את ערכת ההרשמה, חימום קצרצר, ואנחנו כבר בתוך משפך הזינוק מחכים לאות.


 



 















פרולוג- נחיתה רכה
כמו אתם ודאי זוכרים (איך אפשר לשכוח), המהדורה הראשונה של הסמרתון שהתקיימה בשנה שעברה העיפה לנו את הראש, והיה ברור לנו שגם השנה אנחנו לא מוותרים על האירוע. השנה האירוע צמח מתחרות קטנה ואינטימית של כ-40 זוגות, לתחרות קצת פחות קטנה אך עדיין אינטימית מאד יחסית עם כ-120 זוגות של מתחרים. שלב הפרולוג שנוסף השנה, כ-24ק"מ בסינגל נחל חווה ועל שפת המצוק, מאפשר להכנס למוד תחרות בצורה מדורגת יותר. זאת להבדיל משנה שעברה בה רוכבי המסלול הארוך נחתו ישר לסטייג' קשוח של 130ק"מ.



 





















אבל בתחרות, כמו בתחרות, גם מסלול של 24ק"מ יכול להוציא לך את המיץ. המסלול התחיל בקטע דרך 4x4 קצר שהמשיך במקטע של כ10ק"מ בסינגל חווה. משם חזרה לשפת המצוק, טיפוס חזרה לכיוון מצפה על דרך 4X4, וקינוח בצורת מקטע סינגל קצר דרך גן הפסלים עד לנקודת הסיום.
רועי ואני מזנקים בקצב בינוני גבוה, וכשהגוף טיפה מתחמם מגבירים מעט. הזינוק המדורג נותן תחושה של מירוץ נגד-השעון. לפנינו במרחק אנו רואים את הזוג שזינק לפנינו, ובעורפינו אנו יכולים לחוש את הנשיפות של הזוג שזינק אחרינו ובודאי מנסה להדביק אותנו. כבר די הרבה זמן שלא רכבנו במדבר, ואנחנו מנצלים את הדקות הראשונות להסתגלות לתוואי ולתנאי הקרקע.


 






 ____________________________________________________________________________________________________________________________
 
___________________________________________________________________________________


















 

האדמה מהודקת יחסית, אבל הסיבובים מעט חלקים ודורשים תשומת לב. העובדה שאני רוכב על אופני מבחן שאינני מאוד רגיל אליהם, גם אינה תורמת. בכל זאת, אנו מצליחים להדביק שניים מהזוגות, ושומרים על קצב גבוה. את היום אנו מסיימים לאחר כשעה ו-5 דקות, במה שעבורי הרגיש כמו תחרות סייקלוקרוס – קצר, אינטנסיבי וכואב.

לאחר פריסה מרעננת והחלפת חוויות הרוכבים מתפנים אט אט ומדרימים לכפר התחרות בקיבוץ סמר. כפר התחרות בסמר דומה לזה של שנה שעברה, רק גדול יותר. מחנה האוהלים הורחב ושודרג, המקלחות והשירותים שודרגו גם הם, ומתחם האוכל והמנוחה הורחב על מנת לאכלס את כמות הרוכבים הגדולה. גם הבר שופר וכלל בירה דרומית איכותית, מיצי פירות ומני מאפים. לאחר שבשנה שעברה בחרנו ללון בבית הארחה בקיבוץ אליפז, השנה הלכנו על מתחם האוהלים, וביחד עם חבורת חברים ('הקזחים') קיבלנו פינה מוצלת,  אינטימית ומפנקת, עם מחצלות וערימות של מזרנים נוחים. בערב התכנסו כל הרוכבים לארוחת ערב, לטקס חלוקת מדליות וכמתבקש, תדריך מפורט ומשעשע מיזמי ומנהלי האירוע – נימי סי וירון דרעי.




 






 




סטייג ראשון- האמת בפנים


 

















 


כמו ביום הארוך בשנה שעברה, גם הפעם צפה החזאי טמפרטורות גבוהות לעונה עם מעל 30 מעלות באיזור עובדה. אמנם המסלול הארוך השנה כלל "רק" 105ק"מ עם כ-1500 מטר טיפוס לעומת 129ק"מ בשנה שעברה (74ק"מ ו800 מטר טיפוס למסלול הקצר), אך המיספרים לא תמיד מספרים את כל הסיפור. למשל, המיספרים לא סיפרו שהעליה הראשונה דרך מעלה שחרות לכיוון היישוב שחרות, היא עלייה מדורדרת ותלולה המחייבת הליכה מפרכת במספר מקטעים. הם גם לא סיפרו שמצב הדשדש (אותם חלוקי נחל קטנים המכסים חלק נכבד מהשבילים בהם עובר המסלול) אינו מי יודע מה בלשון המעטה – השיטפונות של תחילת החורף כבר מזמן יבשו והקרקע יבשה וטובענית. ובנוסף לזה הם גם לא סיפרו שהטמפרטורות יגיעו עד לכ-35 מעלות. כל זה, יצר רכיבה מאד מאתגרת, והביא אף למספר מקרי התייבשות שטופלו ע"י הצוות הרפואי.



 



















הזינוק עבר עלינו בסדר, ורכבנו בקצב טוב את הקילומטרים השטוחים לעבר הטיפוס הראשון. תוך כדי הטיפוס למעלה שחרות הבנתי שהגוף שלי לא במיטבו.  לאחר מילוי המים בראש המעלה המשכנו על שביל ישראל לאופניים לעבר המצוק וחזרה לבקעת עובדה בקטע נחל פורח ומהיר. חציית בקעת עובדה היתה זכורה לנו כמתישה עוד מהשנה שעברה, וכצפוי, השנה מצב השבילים היה אף גרוע יותר. התרעננות קלה באיזור באר מילחן וטיפוס להר ברך. גם כאן, רכיבה בקטעים מדורדרים וטמפרטורה גבוהה, כאשר הפריחה המדהימה והנוף מסביב משפרים מעט את המצב. בעליה כבר מתחילים לעקוף אותנו הזוגות הראשונים של המקצה הבינוני שזינקו מאיזור שחרות לאחר שהוקפצו לשם באוטובוסים. בירידה מהר ברך אני כבר תשוש ומרגיש שאני על סף שבירה. הדופק יציב, אני לא מרגיש משהו יוצא דופן, למעט עייפות עזה ברגליים. אני מוריד קצב, שותה, דוחף עוד ג'ל, ועובר למוד הישרדות עד לתחנת הריענון הבאה.



 



















לאחר תדלוק אנו ממשיכים בירידה המופלאה לכיוון נחל עתק, ומגיעים לאחד המקטעים המתישים במירוץ – רכיבה של מספר ק"מ בערוץ נחל עתק המדושדש. אנו מנסים לשמור על קצב ולרכוב במידת האפשר בצד הערוץ המהודק יותר, אבל זוהי רכיבה קשה ומתישה. אנחנו מצליחים לשמור על קצב טוב ולאחר כחצי שעה מגיעים לפאתי פארק תמנע. הטיפוס לפארק אינו ארוך אך עם החום והיובש גם הוא גובה קורבנות. אני עוצר לתת כדור מלח לרוכב שהתכווץ, ואנו ממשיכים בדהרה, מקווים להגיע כבר לנקודת הרענון שבתוך פארק תמנע.



 
















 


בעוד רוכבי המסלול הבינוני המשיכו דרך תמנע חזרה לסמר, רוכבי המסלול הארוך יצאו להקפה מלאה של סינגל תמנע. בשלב הזה של היום זוהי נקודת שבירה לא פשוטה ואני נכנס לסינגל תמנע כאשר אני מרגיש מפורק לגמרי. עוד קצת נוזלים וג'ל ואנו מצליחים להגביר קצב ולסיים את סינגל תמנע שגם הוא שמצב ירוד יחסית. כעת נשארים לנו רק כ-10 ק"מ חזרה  לסמר ואנו רוכבים לצד זוג נוסף. אני מרגיש התכווצויות ברגלים, אבל דוחף עוד מלח ונוזל וממשיך לשעוט קדימה. בהמשך נתפס לי שריר התאומים, אני עוצר לשניה, מותח אותו, ועל אף הכאב עולה על האופניים וממשיך לפדל. כמו סוס המריח את המכלאה, מרגע שאני רואה את המגדל המפורסם של סמר אני משחרר את הרסן וטס קדימה. אנו מסיימים את הסטייג' ב-6 שעות ו48- דקות, ואני בתחושה שזאת הרכיבה הקשה ביותר שעשיתי בחיי. יעברו עוד מספר שעות עד שכל הרוכבים יגיעו חזרה לכפר התחרות.



 


















בהמשך הערב מתגלית התמונה המלאה, ואכן היום הזה גבה מספר קורבנות של התייבשות, ופינת העירויים עובדת שעות נוספות. סיפורים רבים נשמעים על החוויות והקושי שחוו הרוכבים, על מספר טעויות ניווט שגרמו לתוספת ק"מ וזמן או לפסילה, ועל מספר מקרים של סימון מסלול שגוי, אבל סה"כ נראה שכל אחד מהרוכבים שסיים את היום מרגיש תשישות מהולה בסיפוק רב. הערב מסתיים בטקס פודיומים ותדריך למחר. בדירוג הכללי מובילים רוכבי הסייקלינג אקדמי, גיא שגיב הישראלי ודן קרייבן מנמיביה. הם סיימו את היום בזמן מדהים של 5 שעות ו6- דקות.


 



 
 

 


















סטייג שני- המדבר במלוא הדרו
מזג האויר ביום השלישי מסביר לנו פנים, ואנו מזנקים למסלול של כ-85 ק"מ, הכולל כמות גדולה של סינגלים מהיפים שיש למדבר להציע. 20 הק"מ הראשונים במקביל לכביש הערבה עוברים עלינו ברכיבה מאומצת בתוך פלוטון חזק של כ-14 רוכבים. הגוף התאושש מעט מאתמול, אבל אני מרגיש שעוד קצת בקצב הזה אני נשרף. אנו נכנסים לסינגל לכיוון מעלה קטורה, ואני נשרך בזנב טור הרוכבים. המעלה עצמו תלול ומפרך, אולם במעט מקטעי הדחיפה אני מצליח לעבור מספר רוכבים. בן זוגי רועי ממתין לי בראש המעלה ומבלי לחכות אני ממשיך קדימה כך שאנו בעצם עוקפים את כל הטור. אנו שועטים לכיוןן נאות סמדר, כששאר הזוגות סוגרים עלינו ואנו רוכבים בטור אחד ארוך.




 























מנאות סמדר שוב אנו יוצאים לבד למקטע שביל ישראל המחבר בין נאות סמדר לשחרות. השביל מישורי יחסית ומהיר מאד. הפריחה בצידי הדרך מרהיבה. בהמשך אנו מוצאים את עצמינו שוב עם עוד שני זוגות ורוכבים בסינגל מדהים על שפת המצוק עד לתחנת הרענון בשחרות. בשלב הזה עוקפים אותנו מובילי המקצה הבינוני שזינקו מתחתית מעלה קטורה. אנו יורדים את מעלה שחרות אותו טיפסנו אתמול. העלייה המדורדרת מאתמול הופכת לירידה טכנית ומסוכנת. אני טס למטה, ומידי פעם מאט לחכות לרועי. בתחתית המעלה אנו ממשיכים בקטע מישורי לעבר 'ארץ הסינגלים של שאקי' שם מחכה לנו מקטע 'סינגל בר' – סינגל המבוסס על שבילי גמלים והליכה שתכנן שאקי וינוקור, אחד מאנשי Samar desert adventure שזהו לו מגרש המשחקים הביתי. זהו מקטע פראי ומאתגר, הדורש מעט דחיפה בעלייה אבל מורח לנו חיוך על הפנים בירידות.



 



















ביציאה מהסינגל נותרים לנו כ-15ק"מ של דרך רחבה ומישורית ברובה חזרה לסמר. אני נחלש מעט, ועוצר לחזק את הבקבוק. זוג רוכבים מקבוצת אשכולות – צביקה וייסמן וחן טל, שרכבו איתנו את כל היום, עוקפים אותנו וממשיכים לרכוב כ-200 מטרים לפנינו. אני דוחף עוד ג'ל ומלח, ומבלי ממש לדבר אני ורועי מתחילים לחפור כשברור לנו שהזוג מלפנים מהווה מטרה. סה"כ הובלנו אותם כל היום, ולמרות שבדירוג הכללי הם כמה דקות לפנינו ואין לנו סיכוי לצמצם, מאד נשמח לסיים את היום לפניהם. אנו דוחפים חזק. אנו מגיעים לפניה האחרונה לכיוון סמר והם ממש 50 מטר לפנינו. נותרים לנו כ-2 ק"מ לסיום, רועי נותן לי משיכה קטנה וכ-500 מטר לפני הסיום אנו משיגים אותם. כשאנחנו עוקפים הם מברכים אותנו: "קדימה חברים, מגיע לכם לנצח". אנו חוצים את הקו לאחר 4 שעות ו-10 דקות. הגוף מפורק, אבל התחושה נהדרת. הצלחנו לסיים את האתגר, המסלול היום היה מדהים ביופיו, ואפילו הצלחנו 'לעקוץ' את החברים על קו הסיום. עשינו את שלנו.
את היום ניצחו שוב רוכבי הסייקלינג אקדמי. את התוצאות המלאות ניתן לראות כאן




 




















 
 
אירוע יוצא דופן
אולי זה ישמע מעט קלישאתי, אבל הסמרתון הוא אירוע רכיבה מיוחד במינו במספר רבדים. ראשית ומעל הכל המיקום בתוך קיבוץ כמו סמר, דרך המעורבות של רבים מחברי הקיבוץ בהפקה ובדאגה למשתתפים. וכמובן המסלולים המדבריים היפים והאתגריים, מהיפים בעולם - תשאלו את המשתתפים הזרים (הלא רבים, אבל מאד מרוצים) שהשתתפו השנה. התגובתו שלהם היו מרגשות ממש. קהל המשתתפים המגוון – החל ברוכבי אפיק חובבנים וכלה בכמה מטובי הרוכבים התחרותיים בארץ, כמו גם כמות נכבדת של רוכבות אמיצות וחזקות.  למרות שבחוד תמיד יש קרבות תחרותיים, האוירה הכללית היא לא של תחרות אלא של אירוע משפחתי.



 








תא השטח הוא נתון, וכמות הוריאציות שניתן לעשות עליו אינה אינסופית. השנה הצליחו מתכנני המסלול לבנות מסלולים המשלבים חלקים גדולים שנרכבו גם בשנה שעברה, אבל מבלי שזה יפגע בהנאה. החזון של המארגנים הוא להפוך את האירוע למירוץ מדלג, עם מקטעי נקודה-לנקודה ממצפה רמון לאילת. ייתכן שהפרולוג במצפה רמון היה יריית פתיחה בכיוון.  
השיפור ההפקתי משנה שעברה משמעותי וניכר שניתנה תשומת לב רבה לפרטים. הצוות, בהובלת נימי, ירון, נועה לוריא, יוני אדלר ורבים אחרים, עשה מעל ומעבר על מנת לשרת את הרוכבים. בין אם זה הצוות הרפואי, צוותי תחנות ההאכלה, צוותים טכניים, ושאר בעלי התפקידים והמתנדבים השונים על המסלול ובכפר התחרות. אפשר להגיד שהרמה ההפקתית דומה לזאת של אפיק ישראל, שהינה ללא ספק תחרות השלבים הגדולה והמקצועית בישראל, אולם עם טוויסט 'שאנטי' ויותר אינטימיות. אז נכון, היו גם כמה טעויות שניתן לשייכן לשאנטיות (מספר טעויות בסימון המסלול, מחסור באוכל בארוחת הערב ביום הראשון), אבל גם כאן, הגישה השירותיות והקשובה הביאה לפתרונות מהירים בכל המקרים. ההירתמות של הקיבוץ, של המועצה האיזורית, של הספונסרים השונים, ושל כל העושים במלאכה אינה טריוויאלית, ונותר לנו רק לקוות שימשיכו כך, שיצליחו לשפר את האירוע ולאתגר אותנו גם בעתיד, ולהודות להם על מה שהם עושים עבורינו.  



 














אבל מה שמפליא אותי בכל פעם מחדש באירועים מסוג זה הוא הרוכבים עצמם. מבחינתי, כל רוכב או רוכבת שסיימו את המסלול, הבינוני או הארוך, הם מה שנקרא Tough mother fuckers. בקטע טוב כמובן.
כדי לסיים מירוץ כזה צריך לדעת לסבול, לדעת לשרוד, אבל בעיקר לדעת לרכוב.