we:Swim חלק 2- איך עושה דולפין בכנרת

we:Swim

איך עושה דולפין בכנרת?


צילום: אורי רונית צלמים



 



 
בכתבה הראשונה על פרויקט השחייה Get Speedo Fit התוודענו ליתרונות שמציעה השחייה בתור ספורט משלים ותומך לרוכבים, וליווינו את נימי בחודש וחצי הראשונים לאימוניו בפרויקט. חודשיים לאחר מכן, ואנחנו פוגשים אותו מיד לאחר כיבוש היעד של הפרויקט: סיום משחה ספידו הבינלאומי בכנרת.
כחודש וחצי לפני תאריך היעד למשחה 3 ק״מ בכנרת, אני בתוך שגרה מבורכת של שחיות ואימונים. בכל יום ראשון אימון קבוצתי משותף של חברי הנבחרת, ואם זה לא שבוע עמוס במיוחד בעבודה, אני מוסיף עוד שני אימוני בוקר במרכז של עולם המים בפולג, כעשרים דקות נסיעה מהבית.

 
האימונים הסדירים של ״עולם המים״
פה נחשפתי ליופי של אימוני השחייה. כן, יופי, לא טעיתי בבחירת המילים שלי, ומכלל המתנות שקיבלתי במהלך הפרויקט, אין ספק שזו המתנה היקרה מכולן.
במרכז השחייה של עולם המים בחוף פולג, יש אימונים בכל בוקר (ובחלק מהערבים): ברבע לשש, בשמונה ובתשע. כל אימון אורך שעה בדיוק, וכל יום בשבוע מועבר על ידי מאמן אחר. עם הזמן הכרתי את רוב מאמני הבוקר, ואת האופי הייחודי לכל אחת ואחד מהם, שעובר היטב דרך האימון. אורי מדבר הרבה, מלא ידע וסיפורים. זה מעניין מאוד אבל פחות מתאים למי שבא רק לתת בראש. לי זה דווקא התאים. סינדי דידקטית ומדויקת,. עובדים קשה באימונים שלה, אבל עדיין אפשר לתפקד אחריהם. גלילי ואיילת מגיעים מרקע תחרותי וזה בולט, כי האימונים שלהם קורעים לך את הצורה.
אין סוף לגיוון ולתרגילים השונים והמעניינים שמעבירים לך בבריכה, וזה מפתיע בהתחלה, כי בריכה זה מין מתקן פשוט וחסר פיצ׳רים. לא ככה? המאמנים משתמשים בסטופר, בתחרויות עם השחיינים האחרים במסלול שלך, בתחרויות בין מסלולים, תרגילי גרירה של שחיין אחר, תחרויות שליחים, עשרות אינטרוולים והמון קריאטיביות כיד הדמיון הטובה של כל מאמן. אחרי אינטרוול מאומץ לרוב יבוא תרגיל רגוע יותר, לאיזון, אבל לפעמים לא (-: מה שבטוח הוא שהאינטרוולים מעבירים את הזמן מאוד מהר ועם הרבה עניין. אתה לא יכול להשתעמם בצורה הזו, וזה הדבר הכי רחוק מלהשלים מכסה של 40-60 בריכות ברצף.
מאמני השחייה הם יצורים רב ערוציים ברמה מעוררת השתאות. הם מקריאים זמנים במשך כל אינטרוול ל-5-6 מסלולים במקביל, כשכל אחד מהם על זמן יציאה אחר, עם מספר בריכות אחר, ועם שחיינים ברמה אחרת.
כל האמור לעיל המביא אותי להרהורים על עומק הידע האימוני של ענף השחייה בארץ ביחס לידע המצטבר של ענף הרכיבה הצעיר יחסית. בהשוואה לענף הרכיבה התחרותית, לשחייה יש בסיס ידע של עשרות שנים, דורות של שחיינים ונבחרות אולימפיות, ידע מקצועי ומאמנים שיובאו מחו״ל, דורות של שחיינים שחונכו בקולג׳ים האמריקאיים עם מלגות ספורט בתכניות המובילות והמקצועיות בעולם, עשרות קבוצות ומועדונים, משחים המוניים ועוד.




 

 

על השונה והדומה בין אימון שחייה קבוצתי לאימון אופניים קבוצתי
 הבדל בולט מענף האופניים היה כמות הנשים באימוני המסטרס, להערכתי בין 30% ל-40%. הרוב הגברי דחוק ולא מוחץ כמו בענף הדו-גלגלי שלנו. ביחס לעולם השחייה, עולם הרכיבה הוא בדומיננטיות גברית מוחלטת, וזה משעמם, מוגבל והרבה פחות כיף. בבריכה נהניתי מאוד מכמות השחייניות בקבוצה, וממש התמוגגתי מכמות השחייניות שנתנו לי בראש. רובן לא היו צעירות, כולן אמהות וחלק אף סבתות, חלקן רזות אבל חלקן ממש לא, וכולן שוחות בסגנון מדהים, מהירות, יעילות וכאמור - טחנו אותי…
בכלל, חוויית השחייה בקבוצה היא חוויה שמלמדת ענווה. באחד האימונים שובצתי לאימון שלם במסלול המהיר ביותר. קיבלתי בתמורה סטרס פיזי לצד סטרס נפשי, הגעתי לקוצר נשימה וראיתי מקרוב שחיינים מהירים באמת, ולא מדובר פה על נערים אלופי הארץ, אלא על גילאי מאסטרס, בעלי משפחות וג׳ובים אמיתיים. הרמה שיש לשחיינים ששחו והתאמנו מילדות היא משהו אחר, משהו שכנראה אי אפשר להשלים בגיל מאוחר, ולא משנה כמה אימוני מאסטרס תדחוף. יש להם את הסגנון, הציפה המאוזנת, והיכולת לשחות חזק, גם אם לא ביקרו בבריכה שנים והחליטו לעשות קאמבק ממש עכשיו עם עודף משקל רציני.
הדבר האחרון ששכנע אותי שקבוצת שחייה מוסדרת וקרובה לבית היא הדרך הנכונה להתחבר לספורט, הוא החוויה החברתית באימונים. החבר׳ה מכירים היטב זה את זה, יש חברויות מחוץ לבריכה עם מפגשים משפחתיים וטיולים משותפים, יש כמה מחנות אימון בשנה במלונות עם בריכות רציניות ברחבי הארץ, והם מתמלאים היטב והחבר׳ה חוזרים משם עמוסי חוויות, בכושר והלומי אלכוהול. בסוף האימון יהיה לרוב נוהל קפה וכריך במקומות קבועים, עם שיחות מעניינות ואחלה נטוורקינג. החומר האנושי שפוגשים הוא מהמעלה הראשונה  - מראשון המאמנים ועד לאחרון השחיינים. כיף גדול.





 

 

ומה איתי, אתם שואלים? ההפכתי לדולפין?

התשובה לשאלה המכוננת ״ומה איתי״ היא אמביוולנטית במקרה הזה. מחד הפכתי לסוג של שחיין, כלומר למישהו שיודע לשחות, ואף שוחה במסגרת מספר פעמים בשבוע. ביחס לתחילת הפרויקט, עברתי מטמורפוזה, שינוי של שמיים וארץ, הגוף התחזק, הריאות הגדילו נפח ויכולת התמודדות, הסגנון השתפר לאין שיעור, ומצאתי את ה- comfort zone שלי, את הקצב המרתוני הנינוח בו אני יכול לבלות פרקי זמן ארוכים מבלי להתעייף. מאידך, ככל שהתאמנתי והשתפרתי ראיתי גם כמה אני רחוק מהרמה של חבר׳ה מיומנים באמת, שיודעים לשחות מהר, חזק, בחצי מהמאמץ שלי ובמגוון סגנונות.
אני טיפוס הישגי ותחרותי, ואחרי שסימנתי וי על ״לדעת לשחות״, אני רוצה לשחות מהר וחזק, רק שזה לא בא לי בקלות. את הקצב המרתוני המאומץ שלי, התחרותי, לא מצאתי עדיין. בכל אימון מאומץ וקשה, קרי בדופק גבוה, היכולות שלי נדפקו אקספוננטיאלית. אתה במרדף אחרי שחיין, הדופק עולה, השרירים במאמץ ומיד הסגנון שלי נדפק. התנועות כבר לא ארוכות ושלמות, הנשימה לא שלמה ואני לא מכניס מספיק חמצן למערכת. כל אלו גורמים למהירות שלי לרדת, הפער מהשחיין שלפני גדל, אני מתאמץ עוד יותר, הסגנון נדפק עוד יותר, ההספק יורד… והנה יש לנו פה כדור שלג רציני.
מצבי כרגע משול לרוכבים שמסיימים אפיק או צ׳ימיצ׳ורי, אך לא בקצב תחרותי ומבלי לקבוע תוצאה איכותית, ואלו שני עולמות שונים לגמרי של יכולות ושל מאמץ.
האימונים בהם שולבו סגנונות שחייה אחרים מחתירה היו לי מאוד קשים, וגילו עוד חור ביכולות שלי. פרפר אני לא יודע לשחות ואני נכחד במים נגמר אחרי ¾ בריכה בערך. שחיית חזה בעייתית לי כי אני מנוע מלבעוט עם הרגליים לצדדים בגלל הברך הפגועה שלי. גם גב אני לא כל כך יודע לשחות. מטבע הדברים אני כמעט ולא מתאמן על הסגנונות האלו. מי שירצה לרדת לעומק מקצועיות השחייה (אני לדוגמא) יצטרך להפוך לשחיין עגול וידען ולא להתמקד רק בחתירה.




 

 

אימוני שחייה בים - מים פתוחים
לדאבוני היו לי שני אימוני ים בלבד עד למשחה. גם בגלל ים סוער בתאריכים שקבענו מראש בתקופת ההכנה וגם בגלל שקל יותר לתאם אימון בריכה משותף לקבוצת סלבס…
השחייה בים היא עולם אחר. זה כמעט כמו עולם רכיבת השטח ועולם רכיבת הכביש. יש זרמים, בלגן של כיוונים והתמצאות, גלים, בליעת מים, קשיי ניווט, אבל היי, הציפה מגניבה וקל להשעין ראש שטוח מטה אל פני הקרקעית, עבורי הים גם מאזן את הכלור והפלורסנטים של הבריכה, כלומר עושה טוב יותר לנשמה. באימוני המים הפתוחים למדנו שיטות לכניסה לים סוער, שחייה בזוגות, דראפטינג על הרגליים של השחיין שלפניך, חיפוש מצוף וניווט תוך כדי שחייה ועוד. כאמור, לא תרגלנו זאת מספיק לטעמי, אבל השחייה בים התיכון קשורה למשחה המיועד בכנרת קשר רופף לאללה. בכנרת יש אפס ראות אבל גם כמעט ואין גלים, והזרמים לרוב מינוריים.




 
      

 


דו״ח ציוד - מה חשוב ושימושי ומה פחות
הנה הפריטים בלעדיהם לא יצאתי מהבית:
1.תיק רשת עם רצועות גב
2.משקפת שחייה הכי נוחה שיכולה להיות
3.בגד ים
4.כפות ופולי
5.סנפירים
6.מגבת ספורט/ מנדפת, בקבוק שמפו/ סבון/ סבון פנים משולב, דיאודורנט



 




בשחייה בים אני ממליץ גם על כובע ים לבן או כתום ועל מצוף לשחיינים (מצוף כתום או וורוד זוהר, הקשור ברצועה לחגורת מותן). שני אלו יהפכו אותכם לבולטים למדי לעיני גולשים, סאפיסטים, גולשי רוח וכולי, ויעזרו לכם להימנע מתאונת ימית.
בחלק מהאימונים השתמשנו בקרש, אבל קרש להשאלה יש כמעט בכל הבריכות אז חסכתי מקום בתיק… בשנורקל האמצע השתמשנו פעם אחת בלבד ואטמי אוזניים שכחתי להביא רוב הזמן, אז לעתים קרובות היו לי מים בתוך האוזן במשך כמה ימים.




 
 

D Day - משחה ספידו הבינלאומי בכנרת 2016

הגענו לטבריה בשעת בוקר מוקדמת, שלא לומר הזויה (06:00). במגרש החניה כבר מאות רכבים של משכימי קום, ואנחנו שוב מרגישים כמו נבחרת מושקעת. סביבנו נמצאים צלם הפרויקט, מנהלת השיווק של ספידו, המפיץ הישראלי שהוא גם יזם המשחה, אורי וסינדי המאמנים ויניב, בן הזוג של מאי שבא לעזור לה ועזר בסוף לכולנו. 6 אנשי צוות על ארבעה שחיינים זה די נחמד.
מחצית מחברי הנבחרת כלל לא בארץ… המשחה המקורי תוכנן לתאריך אחר מוקדם יותר, ודחייתו לא אפשרה לחלק מהחבר׳ה להשתתף. לאחר קבלת ערכות המשתתף עלינו להסעות שלקחו אותנו לחוף ממנו יזנק מקצה 3 ק״מ.. קצת חימום ומתיחות על המים ומאי, רונית ואני הולכים לעמוד בתור לזינוקים העממיים.
רגע, אמרתי עממיים??? כן, רשמו אותנו למקצה העממי. חשבו שתהיה גם שם מדידת זמנים, אבל לא הייתה, וברור שזה סוג של פספוס מבחינתי - מן הסתם אחרי 3 וחצי חודשי הכנה אתה רוצה מדידת זמנים, אבל לא הייתה, אז זרמתי עם פתרון של לשאול מישהו בזינוק מה השעה, ומישהו אחר בסיום…
תכנית השחייה שלי היא לזנק רגוע, למצוא כמה שיותר מהר את הקצב הנוח שלי ולשחות אותו עד הסוף. כיוון שאני שוחה קילומטר בעשרים דקות בקצב נוח, הנחתי שלשחות 3 ק״מ ברציפות ביחד עם מעט זרמים או אתגרי ניווט, ייקח לי בין שעה וחמש דקות לשעה ועשר.




 




מאי הציעה ״בוא נתחיל לשחות בק טו בק ונראה מה יהיה אחרי כמה זמן״ אבל לא בניתי עליה כי ידעתי שהיא רוצה לרדת משעה. הבחורה היא שילוב של יכולות אתלטיות נדירות עם ראש תחרותי והישגי ברמות קשות. כבר באימונים המשותפים היא נפנפה אותי, וכשניסיתי להיצמד אליה במדידה של 1 ק״מ בבריכה, זה שרף אותי די מהר. אז הנהנתי למשמע הצעתה מבלי להתכוון לזה. ידעתי שלא אפתח מספיק מהר לטעמה, ובכלל, רציתי לשחות לבד, בלי לחץ ובלי גורמים שעשויים להוציא אותי מהקצב שלי.



 



הנערים התחרותיים יצאו לדרך עם מספרים על הידיים וכל הבלגן, ואנחנו מיד אחריהם. מור ״בוא נתחיל בק טו בק״ מאי עפה קדימה והתחילה לחתור עם ראשוני הילדים. אני עדיין מסדר את המשקפת שמשום מה לא יושבת לי טוב, ומתחיל לשחות בצד, רגוע ומתרגל אט אט להרגשה. רק מה, במקום להתרגל אני קצת קלאסטרופובי… לא רואים כלום במים! אפור ועכור, בקושי רואים את הידיים, ובטח שלא קרקע או דגים. עשרות שחיינים עוקפים אותי משני הצדדים, זה כמובן מלחיץ אותי ואני מנסה להתמקד בשינון התנועות הארוכות, הגלישה והנשימה הנכונה. איכשהו, חמש או עשר דקות לתוך השחייה נכנסתי לקצב נוח ונעים והתחלתי ליהנות מהכול - מהשחייה, מטמפרטורת המים הנעימה, מזה שיש מלא מלא שחיינים ואירוע מסביב, מקו החוף של טבריה ומהגוף שנכנס למצב עבודה יעיל ונעים.
כאמור, לא היה לי מושג איך לשמור על עצמי עד הסוף כי לא שחיתי מרחק כזה מעולם. הקצב ששחיתי בו הביא אותי לפיניש בלי דרמות, כיווצים או קוצר נשימה. הבעיות העיקריות איתן התמודדתי היו קשיי ניווט, אדים במשקפיים וסינוור ישיר מהשמש בכל פעם שנשמתי לצד ימין.




 
 


הניווט היה אישיו רציני למעשה. יש פה כמובן עניין של ניסיון ותרגול, כי עד למשחה התרגלתי לשחות רק במקום מואר, עם מים צלולים וקו ישר שמסומן מתחת למים עליו קל לשמור. פה נדרשנו לנווט לעבר מצופים כחולים, רק שהם לא היו מצופים, אלא רפסודות שטוחות ונמוכות, לא כחולים אלא אפורים, ומלאכת המציאה שלהם על רקע המים האפורים, ביחד עם האדים שנוצרו לי על המשקפת הייתה קשה מאוד. בסוף זה נפתר על ידי עצירות במקום מדי פעם לנגב את עדשות המשקפת, ועצירות מהירות יותר לחיפוש את הרפסודה הבאה. במים היו מלא אנשים: שחיינים, קייאקיסטים, ילדים על הרפסודות ועוד. כולם חייכנים ותקשורתיים, רק שאף אחד מהם לא הצליח להגיד לי כמה עברנו, כמה נשאר ואיפה בדיוק השער של הפיניש לע₪*$ל...




 



לבסוף הגעתי לשער המיוחל עם הרגשת הישג גדולה והרגשה מעולה בגוף. עמדתי בקצב שתכננתי, יצאתי מהמים לא גמור (ממש הפוך לאיך שאני מסיים תחרויות אופניים) ואם הייתי צריך להמשיך לשחות בקצב הזה עוד קילומטר כנראה שזו לא הייתה בעיה. שאלתי עובר אורח מה השעה, הפחתתי את שעת הזינוק המיועדת (תוכנן ל-08:30) ויצא לי שעה ושש דקות. טוב? סבבה. תחרותי? לא כל כך… מעניין לי? ת׳תחת. מאי טורבו מור, אגב, עשתה 57 דקות או אולי פחות. גם המדידה שלה הייתה בקירוב. הילד מתחת לגיל 13 שניצח עשה זאת ב-38 דקות, זמן זהה לאישה שניצחה. מדהימים.
 
   
  Après Swim
בזה אני דווקא מבין ומנוסה, אז הבאתי צידנית מלאה בבירות, ואני שמח לבשר שהיא חוסלה די מהר. החבר׳ה התקבצו, שתו, הצטלמו וביחד חיכינו לסינדי ועידו לאזאן ששחו ביחד את מקצה 1.5 ק״מ. ההפקה של ההפנינג מסביב לא עניינה אותי יותר מדי, כי מגלשות מים עם תור של עשרות ילדים זה לא הקטע שלי. אבל עשרות פינות ישיבה מוצלות על הדשא עם מאות כיסאות, מוזיקת רקע ומלא מלא אנשים יפים וחייכניים בבגדי ים זה משהו שמעלה אותך אנרגטית, אז שמחתי שמחה גדולה. ברחבת חוף גיא היו מלא משפחות, מלא ילדים, והתחוור לי שכמו שלנו יש שבט שרוטים שנודד מאירוע לאירוע, מרכיבה לרכיבה, גם לשחיינים יש שבט כזה והמוני שרוטים שמתים על זה. רק שאצלם זה הרבה יותר רחב וגדול (כ-2,500 איש לקחו חלק במשחה!), הרבה יותר עממי מחד ותחרותי מאידך, יש מלא צעירים, מלא קבוצות, מלא ילדים ומשפחות, מלא ילדות, נערות ונשים. בקיצור, זה נתן לי פרספקטיבה חיצונית על הענף שלנו, שגם בשיא פופולריותו, הוא עדיין אזוטרי ביחס לאירוע שחייה תחרותי גדול.
לקחנו את ערכות המסיים הנחמדות שספידו חילקה בסיום ובהן מדליה, משקפי שחייה של ספידו, תיק גב קטן וממותג, עוגה ומים, שתינו עוד קצת והלכנו לאכול במסעדת המבורגרים קרובה, בה פגשנו עשרות פליטי משחה.




 


 

היום שאחרי
המשחה התקיים באמצע תקופת החגים, ויום אחריו התקיים משחה תנינים במעגן מיכאל בערב סוכות. הרבה מהשרוטים מהפסקה הקודמת שאלו אותי אם יראו אותי במשחה מחר.
חול המועד סוכות התחיל, חוזרים לעבוד, רק שהפרויקט נגמר ולי אין כבר אימוני בוקר בעולם המים. הסימפטומים שאני חווה הם של התמכרות שלא באה על סיפוקה, הגוף והנפש התרגלו לשחייה כמה פעמים בשבוע, ועכשיו זועקים לבריכה. עם זאת, במקביל לתופעה הזו, אני עף בטירוף על כל הזדמנות רכיבה, ומכל סוג וז׳אנר, just bring it on. ככה זה כשאתה לא רוכב יותר מדי במשך כ-4 חודשים.
הגוף שלי השתנה בתקופה הזו. מסת השריר עלתה, במיוחד בפלג הגוף העליון. התחזקתי, התחטבתי, התחתכתי. רזיתי. לא יודע למה. אולי בגלל שאין נוהל בירות קבוע ומוגזם בסוף כל אימון, להבדיל מנוהל סוף רכיבה עם החבר׳ה. אולי בגלל שלא פירקתי כמויות אוכל מטורפות אחרי אימוני השחייה, אבל המשקל לא משקר ורזיתי כשני ק״ג.
עקב הרזון והחוסן המשופר הופיעו לי בגוף צורות גיאומטריות כמו הריבועים האלו בבטן וכמו שרירי החזה המפותחים. פרט ל-look המשודרג, הייתה לי הרגשה כללית טובה עם הגוף רוב הזמן. כמעט ללא כאבים קבועים וללא שרירים תפוסים או כאבי גב תחתון. השלד והשרירים נהנים מאוד מהשחייה, והכי נהנים המפרקים. המשקל שלך נתמך על ידי המים וזה עושה פלאות.
 

אז איך זה עזר לי ברכיבה?
פרויקט Get Speedo Fit התיימר להראות לספורטאים מענפים אחרים ששילוב שחייה פעם-פעמיים בשבוע ישפר את הביצועים בספורט הליבה שלהם, ויעשה להם טוב באופן כללי לגוף ולנשמה. אני עד שהיומרה הזו הצליחה במקרה שלי. השחייה עזרה לי ותעזור לי עוד הרבה, אבל התשובה המלאה מורכבת יותר.
אימוני השחייה שובצו במקום רכיבות אימון, וההצטרפות לפרויקט ספידו באה במקביל להחלטה לא להתחרות השנה באפיק ישראל. לכן לא בדקתי לעומק כמה שחייה עוזרת למי שמתאמן חזק ליעד רכיבה תחרותי כלשהו. אגב, כנראה שלא אבדוק זאת לעולם, כי למי יש זמן וכוח להוסיף 2-3 אימוני שחייה שבועיים על 4-5 אימוני אופניים???
במהלך הפרויקט רכבתי בין רכיבה אחת לשתיים בשבוע, בעיקר בסופ'שים. חלק מהן היו מאומצות מאוד וחלק זורמות. בכל הרכיבות תפקדתי מצוין ביחס לחברים מאומנים וחזקים. לא הייתי חזק וחד כמו באמצע תכנית האימון לאפיק בשנה שעברה, אבל בהחלט לא הייתי עלה נידף כמו מישהו שהפסיק לרכוב מבלי לעשות ספורט אחר. כמובן שרכיבה מבוססת על שרירי רגליים ועכוז, ולא רק על יכולת אווירנית, ואת אלו לא פיתחנו יותר מדי באימוני השחייה, לכן כדי להצטיין ברכיבה צריך בעיקר לרכוב, אבל אין ספק שהשחייה נטו נתנה לי כושר, סבולת וכוח לא רעים בכלל.
לקראת סיום הפרויקט התחלתי לחזור לעניינים ברכיבות סופש׳ ארוכות, בשטח ובכביש, עם חברים חזקים ואף עם קבוצת כביש, כהכנה לפרויקט הרכיבה הבא שלי. הביצועים הפתיעו אותי ואת החברים לרכיבה. כוח לשייט בוואטים גבוהים במישור לא היה לי לאורך זמן, כנראה כי זה מגיע מרגליים נטו, אבל הביצועים בעליות הפתיעו לטובה, כנראה בגלל המשקל שירד, החיזוק הכללי למערכת השרירים והשיפור ביכולת האנאירובית.
בנוסף, חזרתי במהלך הפרויקט לרכיבה אגרסיבית (על אופני המבחן שמופיעים בעמוד 138), אול מאונטן או איך שקוראים לזה. ואין ספק שהשחייה עזרה לי המון בקאמבק הזה. חיזוק פלג הגוף העליון מכין אותך טוב לחבטות בכידון, נחיתות מדרופים וקפיצות, ואם צריך, לא עלינו, אז גם לנפילות.




 

 

סוף דבר? מה עושים עם המתנה הזו
אני מרגיש שקיבלתי מתנה גדולה מאוד מחברת ספידו ישראל. צירפתי עוד כלי אדיר לארגז הכלים שלי, ובת׳כלס הכנסתי עוד ספורט לחיי, וזה חתיכת דבר למישהו ש״רק רוכב על אופניים״ כבר יותר מעשרים שנה.
מספר מכרים וחברים דיברו איתי במהלך הפרויקט ויצאו מהארון בקשר לזה שגם הם שוחים, כבר תקופה, זה עושה להם ממש טוב ולכן אין להם כוונה להפסיק עם זה. אני באותה סירה. הספורט החדש שהרווחתי הוא מהנה, משפר, תורם, מגניב - ואפילו מחטב, אז למה שאני (או אשתי) נרצה להפסיק עם זה?
ברור לי מה אני רוצה שיקרה - להמשיך לשחות, עם מסגרת, אבל במינון נמוך יותר לטובת החזרת הרכיבות למרכז הבמה. איך אעשה זאת בדיוק אני עדיין לא יודע, אבל זה הכיוון, וכשאתה מפוקס - דברים קורים. בינתיים, בשביל לא לאבד פוקוס, נרשמתי למשחה ומחר אני הולך לברר עם סינדי פרטים על מנוי בבריכה בפולג, רק שהפעם זה אני משלם, לא ספידו…
ואתם קוראים יקרים, מוזמנים להיכנס לאתר getspeedofit.co.il, לעקוב אחר סדרת האימונים החינמיים שהכינו אורי וסינדי, ובסיום התכנית להצטרף למשחה ספידו הבינלאומי בכנרת שיתקיים ב-5-6.05.17. אני וצידנית הבירות נהיה שם.




 



 
תודות
ל-Speedo Israel שחשבה, יזמה והפיקה - לנופר היקרה ולעידן וקנין.
לירון דור שהמליץ עלי לפרויקט.
לצוות של עולם המים שהם פשוט A Class ברמה האנושית, ברמה המקצועית וברמת ה-vibe. אני התמכרתי.
לחברי ל-Speedo Fit Team, הון אנושי משובח ורב תחומי, כרישים רציניים כל אחת/ד בתחומה/ו - גם בעשייה וגם בהצגתה החוצה בכל סוגי המדיה החברתית המודרנית. למדתי מכולכם המון ואוהב את כולכן/ם.
 
עד כאן,
נימי הדו-אתלט