מסע התעוררות- לא מאבדים את הצפון

 #32 מרץ 2017   
מסע התעוררות- לא מאבדים את הצפון

כתב: תום פלד

צילום: שלומי מוצפי, שלי פלד, לוצה שרש



תום פלד הוא הרפתקן מסוג אחר, אחרי שני מסעות לגיוס תרומות שערך על אופניים בצפון אמריקה, יוצא תום לרכיבה בצפון, הפעם לשם גיוס כספים והצלת הוספיס גליל עליון, זהו סיפורו.



 


בשביל להבין איך ולמה חציתי את ארצות הברית על אופניים, ועוד פעמיים, צריך להבין סיפור גדול יותר- סיפור שהתחיל ביום בו איבדתי את האדם היקר לי מכל- אבא שלי.



זיכרון בלתי נשכח בדיינר של סוזי
 
רוצ'סטר ניו יורק,  3.9.2013,  שתיים בצהריים- אני אחרי מאה ק''מ רכיבה במהלכם יורד וגשם בלי הפסקה. כאן, לא כמו בארץ, הוא יכול לרדת במשך כמה ימים. כולי ספוג במים.
 
רוצ'סטר מבודדת. אנשים מדמיינים את אמריקה כמקום שיש בו הכל, כל הזמן. זה נכון לגבי הערים הגדולות, אבל ביניהן- היכן שאפשר לרכב למרחקים ארוכים באמת- יש מרחבים עצומים ללא גורד שחקים אחד.
בקילומטרים האחרונים הרעב משתלט עלי, הגשם לא מפסיק לרדת, מרחוק בצד הדרך מהבהב שלט ניאון אדום: "הדיינר של סוזי".
רטוב וקפוא מקור אני נכנס כמו פרש בודד בסרטי מערבונים למסעדה, שבדומה לאזור בו היא ממוקמת גם בה אין כמעט אף אחד.
הספות מעור אדום מבריק, למלצריות יש מדים ורודים-לבנים ולוק אמריקאי של נערות פופ בלונדינית.
על הבר יושב האיש הכי ענק שראיתי בחיים, יש לו אוברול שאני יכול להיכנס בו פעמיים וידיים עצומות של חוטב עצים. הם מביטים בי מביט בהם, ואלוהים יודע מי יותר מופתע.
 
"לאן אתה נוסע בגשם הזה?", שואלת המלצרית
"וושינגטון", אני עונה
הם חושבים שאני צוחק
"אתה לא מפה" קובע הענק
"אני מישראל" אני עונה והוא מסמן לי לשבת לידו.




 
 


אני מספר את כל הסיפור על הדרך ועל המטרה ועל כל הצוות שמחכה לי בהמשך הדרך.
לבחור הגדול קוראים טד והוא אוכל בדיינר הזה מאז שהיה קטן (אם הדבר בכלל היה אפשרי אצלו) "תבחר מה אתה אוכל ילד, זה עלי". הוא מושיט לי תפריט ואני עובר על החלק של העוף והמרקים. "אתה בצד הלא נכון". הוא תופס את התפריט והופך לי אותו לצד השני. אני מביט בכל הגרסאות המפחידות האלה של המבוגרים וסטייקים,
טד לוקח ממני את התפריט: "ג'ני, תזמיני לו את 26 ושימי את זה על החשבון שלי". אחרי כמה דקות מגיע הסטייק הכי גדול שראיתי בחיים שלי, ללא ספק המנה הקבועה של טד.
 
לפני שבועיים הוא התגרש מאשתו, אביה גם היה חולה סרטן ונפטר, טד היה מאוד קשור אליו.
אני מספר לטד על אבא שלי, העיניים הענקיות שלו הולכות ומבריקות יותר ויותר, הוא שולף שטר של מאה דולר ומבקש לתרום אותם למטרה. אני מבקש ממנו כתובת לשליחת הקבלה על התרומה או פייסבוק והוא מסרב, הוא לא רוצה אפילו להצטלם, הוא מאחל לי בהצלחה ויוצא החוצה בדמעות.



 
 

"Bike For The Fight"

 
הסיפור הזה קרה כל כך מזמן ולמרות זאת בכל פעם שאני מספר אותו אני מתרגש.
אבל בשביל להבין איךמולמה אני, תום פלד בן 29, ממושב כפר אחים שבבאר-טוביה, חציתי את כל ארצות הברית על אופניים ועוד פעמיים, צריך להכיר סיפור גדול יותר, סיפור שהתחיל ביום בו איבדתי את האדם היקר לי מכל.
לפני שש שנים אבא שלי רמי פלד נפטר ממחלת הסרטן.
 
הפסיכולוגיה טוענת כי ישנן שלוש דרכים בהם אדם מתמודד עם משברים בחיים: קיפאון, בריחה והתמודדות.
במשך חצי שנה הייתי קפוא ומסוגר. תמיד הייתי אדם פעיל אשר מצוי בעשייה מתמדת, אחרי ההלוויה והשבעה נכנסתי לדיכאון קשה ובקושי יצאתי מהבית.
 
ניסיתי לברוח מהמציאות, והדרך שלי לעשות את זה הייתה לצאת למסע אופניים של 5000 ק"מ ו 6 מדינות מגרמניה ועד הנקודה הכי מערבית בספרד כדי לנקות את הראש, הרכיבה על אופניים הייתה הדבר היחידי שנתן לי קצת מנוחה. אפשר להגיד שללא מסע האופניים הזה וכל מה שהוא נתן לי ,לא הייתי פה היום.



 
 


המסע התנהל בתקציב מינמלי (20 יורו ליום) וללא חברים או מכרים שמלווים אותי כשאני סומך על הטבע ואנשים טובים בדרך שיארחו לי חברה או יציעו לי מקום לינה בלילה.
במסע הזה קרה דבר מדהים – אנשים שפגשתי בדרך גילו עניין אדיר בסיפור שלי וקיבלו ממנו השראה עצומה.
בנקודה זו החל להירקם הרעיון של הקמת פרויקט (BFF) Bike For the Fight – שמשמעותו בפשטות, להשתמש בפלטפורמה של רכיבת האופניים כדי לעורר השראה באנשים ולגייס כספים למטרות שאני מאמין בהם.
 
חזרתי לארץ והחלטתי להפוך את BIKE FOR THE FIGHT  מחלום למציאות.
 
בקיץ של 2012 רכבנו 5000 ק"מ מלוס אנג'לס לניו יורק, ויחד עם הצוות המדהים שלי גייסנו מעל מאה אלף דולר (שתי מלגות מחקר לפחות). שנה לאחר מכן רכבנו מטורונטו לוושינגטון, ומאז תחילת הדרך גייסנו מעל שני מיליון ש"ח לטובת חקר הסרטן בישראל.



 
 

 



חזרתי הביתה, השלמתי תואר, התחתנתי ופעם בחודש אני מרצה לחיילים ונוער על איך מסע שהתחיל מזוג אופניים מימן מחקרים שאולי יום אחד יצילו אינספור אנשים.
לשאלה "ומה המסע הבא שלך?" אני עונה תמיד במבוכה:
"המסעות שלי כבר מאחורי אבל אני אשמח לעזור לכם בשלכם"
ובין קריירה למשפחה וטיולי אופניים בשבת באמת האמנתי במשפט הזה עד שלפני כמה שבועות הכל השתנה.



 
 


מאבדים את הצפון
 
כמו רוב ההרפתקות שלי בחיים גם זו הייתה בלתי צפויה ובלתי נמנעת.
ישבתי בבית אחרי ארוחת ערב ובדקתי במחשב איזה מסלולי אופניים לא יאפשרו לגשם בחוץ להשבית לי את הרכיבה מחר.
רציתי משהו בצפון, קיבלתי את סדרת הכתבות "מאבדים את הצפון" של גיא ורון.
צפיתי בכולן ברצף ולא האמנתי.
עומק הפערים באותה מדינה, וכל זה במרחק של מאה ק''מ.
חיפוש זריז בגוגל חשף בפני עשרות סיפורים נוספים. לא במקרה סיפורו של "הוספיס גליל עליון" נגע לליבי.
ההוספיס קיים כבר למעלה מ-20 שנה ומעניק טיפול פליאטיבי תומך וללא תמורה לחולים סופניים ובני משפחותיהם, ומספק את שירותיו בבית המטופל ללא תמורה.
השירותים כוללים הקלה על תסמיני המחלה ומתן תמיכה למטופל ובני משפחתו תוך כדי שיפור איכות חייהם על ידי התמודדות עם הבעיות הרבות הקשורות למחלות מסכנות חיים.
בדומה לארגונים ועמותות נספות בצפון גם הוספיס גליל עליון מתקשה לגייס כספים על מנת לפעול באופן סדיר
ומרבית תקציבו, כ-70 אחוז, מגיע מתרומות.
 
חזרתי לבדוק את מסלולי אופניים, התחלתי לחבר בין אחד לשני ומסלול לרעיון.
 
נכון, מסעות גיוס הכספים שלי בצפון אמריקה כבר מאחורי, עכשיו הגיע הזמן לרכב בבית.



 
 


זעם דרכים
חיכיתי שמישהו יעצור אותי, סיפרתי לאשתי, התייעצתי עם חברים, רציתי לראות מי יהיה הראשון שיסטור לי ויגיד "תום הגיע הזמן להתבגר".
"ומה אתה בעצם רוצה להגיד?" שאל אותי חבר ואת השאלה הזאת לקחתי איתי למסלול הרכיבה של שבת בסינגל רמות נפתלי.
המסלול נחשב לקשה והבוץ מהמבול של אתמול הפך אותו גם למסוכן.
ברור שגיוס הכספים זו מטרה חשובה וברור שהמסע יגרום להגברת המודעות בנוגע למצבו העגום של הצפון, אך מלבדו היה עוד משהו, והמשהו הזה גרם לי לרכב בכעס שאני לא זוכר הרבה זמן.
המשכתי לדווש ולהוריד הילוכים, המסלול המישורי הפך לעליה.
זה לא צריך להיות רק עוד מסע גיוס כספים, זה צריך גם להיות מסע התעוררות.
בלי פוליטיקה, בלי הבטחות דרמטיות, בלי מניעי אגו, מסע הרכיבה הזה הוא ממש לא הפתרון, הוא מתן קול לעובדות הקשות שבשטח במטרה לגרום לאלו שיש להם את היכולת להוביל שינוי ולצאת ולעשות משהו כבר.
רוכב אופניים אחד לא ישנה את הצפון עם כמה ימי רכיבה, אבל הוא כן יוכל לצעוק מהחרמון ועד עמק החולה שפערים בלתי נתפסים שכאלה לא יתכנו כאן יותר.




 
 


הצטרפו אלי!
 
בתאריך 22.3.17  אני, תום פלד, יוצא לרכיבת שטח מהחרמון במסלול היקפי של כ-350 קילומטרים בכל צפון הארץ. אני מזמין אתכם ואתכן חברי הרוכבים לרכב איתי את מקטע הרכיבה האחרון, ביום שבת בבוקר 25.3.17 , להשתתף ולתרום להוספיס במסגרת טקס הסיום במלון גליליון שצמוד לאגמון החולה.
 
התכנסות ב 11:30 וסוף הרכיבה וטקס הסיום בשעה 12:00 בהשתתפות ראשי רשויות, אנשי ההוספיס והזמר ויוצר אלון עדר שהתנדב להופיע באירוע.
 
במהלך המסע אפשר לתרום להוספיס באמצעות אתר המסע www.rideforthenorth.co.il
ולעקוב אחרי עדכונים בעמוד של Bike For The Fight ו we:Ride
 
מי שמעוניין לתרום בהעברה בנקאית יכול להעביר את התרומה לחשבון:
הוספיס גליל עליון
בבנק הפועלים, סניף ראש פינה 542
מספר חשבון 309009
 
תודה רבה!
תום
 050-7871-007
tomypeled@gmail.com