לצאת מהcomfort zone- בייקפקינג באלסקה

 
 
לצאת מהcomfort zone

מסע בייקפקינג באלסקה


כתב וצילם: גלעד מיכאל





 

 

אלומת אור ירח חלושה מאירה את החדר, בחוץ מרחבים מושלגים בלתי נתפסים.
אנחנו בחופשה משפחתית ב Mammoth Lakes, אתר סקי ברכס הסיירה שבקליפורניה. אני מתארגן לצאת לרכיבה על fat bike בשלג הטרי.
 
זאת בערך ההזדמנות היחידה שלי להתנסות ברכיבה בתנאים האלה לפני אלסקה...וכמה שזה היה רחוק ממה שמצפה לי...
 
יצאתי לדרך,  מרגיש כמו ילד קטן כשאתה רוכבfat bike בשלג. אין סוף אחיזה, השיכוך מהצמיגים עם 8psi וההתנהגות של האופניים על השלג  מדביקים לי חיוך דבילי על הפרצוף שקשה להוריד.
 
איזה כיף לנסות דברים חדשים. משטח לגראבל לכביש, לצאת מה comfort zone.
 
כבר כמה שנים שאני מנסה להילחם בהתכווצות ה “comfort zone” באיזה טיול כל שנה.
הזון הזה שאנשים מרגישים בו נוח זה האויב הכי גדול שלי.
 
כל שנה הוא הולך ומתכווץ והופך אותנו להיות תכלס זקנים מנוונים. סורי. זאת האמת. שלי לפחות.
 
תחשבו על זה – ככל שאתם גדלים ככה אתם מכירים מה אתם אוהבים, איזה אוכל, איזה סינגל, איזה בירה, איזו עבודה, מה ללבוש... פחות מנסים דברים חדשים. הולכים ומתנוונים. זה תהליך טבעי, וזאת הבעיה הכי גדולה איתו.
 
יש אנשים שאני מכיר שה comfort zone שלהם הוא ככ קטן שהוא בעצם נקודה.
 
אז מה אני מנסה לעשות עם זה? לצאת ממנו. כל הזמן. זה התחיל לפני שנים עם ריצה, עבר לקרוס ישראל בשטח, ה Alpine Route 1 שחוצה את שוויץ וה Alp X  של לפני שנתיים – בייקפאקינג חוצה אלפים.
 
נשמע טוב לא?
מממ... האמת שזה בעייתי משהו – כי כשיוצאים מה comfort zone הוא הולך וגדל. פתאום לחצות את האלפים זה אמנם מאתגר – אבל זה כבר לא אותו ריגוש.
 
צריך להיות יותר יצירתיים על מנת למצוא אתגרים חדשים.
 
מאז שעברתי לגור בסיליקון ואלי בקליפורניה (שזה פאקינג גן עדן לאופניים - כביש \ שטח \  יו ניים איט) התחלתי לחפש טיולים שמהארץ נראים רחוקים אבל מפה הם פתאום קרובים. התחלתי לרכב גם כביש. יש כאן משהו באווירה ובתרבות שגורם לך להרגיש הרבה יותר בטוח כרוכב כביש, הרגשה שלא הרגשתי בארץ.
 
אז לגבי הקומפורט זון...
 
גיליתי שבאורגון יש מסלול חדש – יותר מ 1000 ק"מ עם 55% סינגלים. היסטרי!
אבל רגע... בעצם... אולי זה טיפה דומה לנוף ברכיבות הקבועות שלי פה ליד הבית?
 
פאק איט אולי זאת ההזדמנות סופסוף לעשות את הColorado Trail!
אבל גם זה קצת דומה... נכון?
 
אוקיי, אז אפשר לרכב מפורטלנד הביתה- לטוס ולחזור עם אופניים!
זה בטוח יהיה מתאגר.
ושוב אני מתבאס כי זה די דומה לרכיבה שעשיתי שנה שעברה מהבית לסונומה וחזרה.
 
תחשוב בגדול.. תחשוב בגדול...
 
קליפורניה לא כל כך רחוקה מקנדה - רכיבת כביש ברוקיז הקנדיים. מבט זריז בסטראבה מראה שיש שם מלא פעילות!
ואז אני קולט אותה , ביישנית עומדת בפינה, מרוחקת וכל כך מזמינה – אלסקה.
 
המטרה: אלסקה
 
שנים אני חולם על אלסקה. אולי זאת ההזדמנות! אם כבר – אולי זוהר צפוני? אפשר לרכב על שלג עם  fat bikes!
 זה כבר לא דומה לכלום. לא קרוב אפילו. זה כ"כ רחוק מה comfort zone שזה פתאום הדבר ההגיוני ביותר לעשות.
 בטח יהיה שם קור משתק... קטן עליי... הייתי באנטרטיקה ב 40-, למשך כמה דקות לפחות.
 מאותו רגע אני חי בגוגל, גיליתי אזור בדיוק באמצע אלסקה שנקרא ה White Mountains. הוא אמור להיות אופטימלי לצפייה בזוהר הצפוני - שעה צפונית ל Fairbanks, בתמונות נראה מטורף. יש שם "בקתות" בשטח שאפשר להזמין מראש אבל השיא –  תחרות ה fat bikes המפורסמת! זה אומר שהשטח מתאים! פאט-בייקפאקינג, עם כל הציוד עלינו.
 ושוב הקור הקיצוני גורם לי לחשוב שאני דביל אמיתי , ואם כבר דביל אז עד הסוף – אני נוסע לשם בחורף.
 מסתבר שיש איזה חודש בשנה שאפשר לרכב שם בכלל – מרץ.
וגם זה הכל ספקולציה... גלובל וורמינג וכו' – שום דבר לא צפוי והמז"א משתגע.
 אני קונה כרטיס טיסה. ונעליים מיוחדות. ושק"ש ומזרון וביגוד ובנזיניה וספוט ועוד כמה דברים על הדרך. ומתחיל מחקר של חצי שנה על ציוד והשרדות. איך בכלל לוקחים מים? הם ישר קופאים!
 
"אוף! רק 0 מעלות... "
מסתכל על הטרמומטר שמונח ליד השק"ש של הביוקר על המזרן של הביוקר ואני מעליהם מנסה להרדם בגינה ליד הבית אבל מת מחום.
מה לעשות.. כנראה שהשק"ש שמיועד ל 50- לא כ"כ מתאים ל0 מעלות...
איך אפשר להתאמן לדבר כזה במקום כ"כ שונה?
 
חודש אחרי – פתאום יש זמן לרכב!! המשפוחה טסה לביקור בארץ שבוע לפניי!
באסה שאין לי ימי חופש ספייר וגם לא סופש לבד...
בעצם...
כך יצא שיצאתי מוקדם מהמשרד באמצע שבוע, לקחתי את אופני המסעות שלי עם 26קג של ציוד ויצאתי לרכב אל ההרים. לתוך הלילה... לבד ביער... מזל שיש לי ספוט. (למרות בעצם שהמשפחה בכלל בארץ)
מתחת לRed woods  פתחתי אוהל והכנתי א.ערב, עם IPA כמובן. בכל זאת ווסט קואסט כאן הא?



 



מתעלם מהעיניים (של אלוהים יודע מה) שבוהקות מהפנס שלי או מיללות הזאבים.
פאק.
השכמה ב4 בבוקר. נ'חלה זריז ויציאה חזרה לכוון המשרד. 140קמ ויותר מ3קמ טיפוס אחרי הגעתי למשרד עם כולם. אף אחד אפילו לא שם לב.


 


זאת הייתה החזרה הגנרלית לבדוק ת'ציוד לפני אלסקה.
לא דומה. נכון. אין 40- ושלג כשגרים בקליפורניה. לא שאני מתלונן או משהו.
 
עקבתי בפדנטיות אחרי תכנית אימונים רוויית אינטרוולים של CTS שנמשכה חודשיים לפני המסע. הוספתי רכיבה אחת בשלג בקור ב mammoth ועוד רכיבת bikepacking overnight כדי לבדוק את כל ציוד הקמפינג.
 
דחפתי לכל החברים קפה שחור מבנזיניה בכל טיולונצ'יק קצרצר רק כדי להתאמן בלהפעיל את הדבר הלא נוח הזה.
 
מה רע בגזיה?!?
אה כן... הגז קופא בטמפרטורות כאלה.
 
איך זה מרגיש בכלל? 40-? אי אפשר להסביר. לא אני לפחות, אולי צריך להיות משורר או מישהו שאשכרה יודע לכתוב. ואני לא כזה כמו שבטח כבר שמתם לב אם שרדתם את הכתבה עד לפה.
 
הכל קופא.
הכל.
ומיד.
יש לכם אדים על המשקפיים? הופס. קיבלתם שכבה של קרח שאי אפשר להוריד.
התאמצתם והזעתם? הופס הופס! הזיעה קפאה. אין כמו שכבת קרח שצמודה אליכם כדי לגרום להיפותרמיה מזורזת.
ניפחתם את המזרן עם הפה? באסה לישון בלי מזרון. ההדים של הנשימה הקפיאו את הונטיל.
סוללות? נגמרות בערך פי 50 יותר מהר. וגם זה אם לקחתם ליתיום. אלקליין למשל פשוט לא עובד.
 
יוצאים לדרך
 נוחת בפיירבנקס, אלסקה.
 5 דקות. 5 דקות שלמות שאני מחפש את המסך הזה שאומר על איזה מסוע לחפש את המזוודה ב Fairbanks. איזה מוזר אלסקה נראית מלמעלה.
הכל לבן. הכל. לבן. מלא לבן. לבן לבן.
 
אחרי 5 דקות הסתבר שאין כזה מסך כי יש רק מסוע אחד. בסן פרנסיסקו זה לא ככה.
לוקח את הציוד ויוצא החוצה – אין מדרכה. יש קרח. ולידה שלג, זה כנראה הכביש.
 
תופס מונית, בדרך לעיר, הנהג מתנצל שהוא לא יכול לקבל כ. אשראי ושהוא יעצור לי בדרך ליד "חבר שיכול לפרוט לי את המזומן". נשמע חשוד קצת... אח"כ הבנתי שככה זה בפיירבנקס. כמו איזה קיבוץ גדול כזה שכולם מכירים את כולם.
כנראה שהמצב ההשרדותי הזה באמת מקרב לבבות.
 

 
 




יושב עם אייל לבירה לסגור לוגיסטיקות אחרונות. איזה כיף שיש אחלה IPA אפילו בחור הזה.
המצב של השבילים לא כ"כ טוב.
"אבל למה? ראיתי בתחזית שמש בלי שלג בכל הימים של הרכיבה! אולי יום אחד עם טיפה שלג. אמנם קר, מאוד אבל קטן עלינו לא?" אני אומר.
"כן אבל ירד מלא שלג שבוע קודם, ויש דריפט על השבילים"
 
לך תרכב על דריפט = פודרה.
 רגע... מי זה אייל?
אחד האתגרים הגדולים בהכנות לטיול היה למצוא שותף. תחשבו על זה, מכל האנשים שאני מכיר, כמה מהם רוצים לעשות דבר כזה? לרכב בשטח 5 ימים באלסקה בחורף... באיזה 40-, לבד לבד.. מרחק מאות ק"מ מציויליזציה. לא הרבה.
ומתוך אלו שהיו רוצים – כמה באמת יעשו את זה?
ומתוכם – כמה מסוגלים?
ומתוכם – על כמה אני סומך?
סמכו עליי- נשאר 0.
בדקתי.
כמה פעמים אפילו.
"תגיד אתה רוצה למות?"
כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. התשובה שלי תמיד הייתה זהה – "בדיוק להיפך".
 לאט לאט השותפים הפוטנציאליים שאיכשהו הצלחתי לגרד התחילו ליפול כמו זבובים, התחלתי להבין שכל החלום הזה של ללגום לגבולין 16 מתחת לזוהר הצפוני באיזה חור הולך להיגנז.
 ביני לבין עצמי החלטתי שאני לא מוותר.
הולך על זה, גם אם לבד. לא סובל את התחושה הזאת שהדברים האלה תלויים באנשים אחרים.
 ואז אייל, חבר של חברה, שגר בפיירבנקס, עובד באוניברסיטה ורכב כבר את המסלול בתחרות לפני כמה שנים אמר – יאללה אני בא.




 



 לאט לאט הצטברו הדיווחים על כמה המצב של השלג גרוע.
 "פחתנו ציר והגענו עד הפס. אי אפשר היה לעבור את הפס גם לא עם אופנועי שלג. אז חזרנו ותו"כ שאנחנו חוזרים אנחנו רואים שהרוח מכסה מאחורינו את השביל בדריפט. זה היה לפני שבוע ומאז היו המון רוחות" אמרו הפקחים בטלפון.
 ד-כ-א-ו-ן

 
ממשיכים למרות הכל
 חצי שנה של הכנות, מנטליות, פיזיות ופיננסיות... ועכשיו הכל ילך בגלל איזה פודרה? אכלתי כבר פודרה בשזפון
 ידעתי שיש סיכון גדול מראש. אני בד"כ הולך ראש בקיר. שום דבר לא עוצר אותי. רוח, גשם, ברד, שלג, קר, עלייה קשה, כבר מזמן לא כיף, נזק בלתי הפיך -  אני ממשיך. לאט אולי. אבל ממשיך.
אבל איפשהו בהכנות הבנתי שאני חייב להחליף תקליט. באלסקה זה לא עובד. זה לא שוויץ – כאן פשוט מתים ככה. לוקח את האופניים השכורים, מרכיב את כל הציוד ויצא לרכיבת מבחן. הכל דופק חלק.




 



 החלטנו לנסות לצאת. בנסיעה בדרך לשם עלתה תקווה זעירה שאולי נצליח להגיע לShelter במרחק 16 ק"מ מהחניה. בערך חצי מרחק עד לבקתת Borealis שבכלל הייתה מתוכננת להיות הבקתה האחרונה במסלול המעגלי ולא הראשונה.
 מרכיבים את האופניים מהר, קשה לזוז לאט ב 20-.
מגיעים לתחילת השביל ו – ואללה! לא נראה כזה נורא.
זאת אומרת – רואים שביל. אמנם רוכבים לאט. מאוד. 35 הקילוגרמים ששקלו האופניים שלי והציוד התחפרו טוב טוב בשלג אבל לפחות היה אפשר להתקדם.
 לאט.
4קמש לאט.
תכלס היה יותר מהר ללכת.




 



 החלטנו לרכב עד הפיצול ולהחליט באיזה כוון לנסות לרכב את המסלול, עם כוון השעון או הפוך, לפי מצב השבילים.
 דראפטינג אחרי שדים. ככה זה מרגיש כשרוכבים על השלג. זה כמו לעשות דראפטינג אחרי מישהו שלא רואים.יכול להיות שהוא היה שם לפני כמה ימים אפילו ועדיין אפשר לעשות אחריו דראפטינג. חייבים להשאר על הקוליס שלו. על כל תזוזה של ס"מ משלמים בשלג רך. לך תעקוב עם צמיגי "4.7 על קוליס כזה צר.
זה מצריך ריכוז משוגע... אבל המחיר שמשלמים כשיוצאים מהקוליס מטורף.
 
עשיתי טעות שרכבתי עם פלאטים. שמעתי שקרח סותם את ה SPD ועדיף פלאטים, אבל לא רכבתי על פלאטים שנים. לא הצלחתי לנצל את כל הכוח ופידלתי בפולסים שזה בערך הדבר הכי לא יעיל שאפשר לעשות.
כל פולס דוחס את הצמיג (8psi  כבר אמרנו?) וגורם לאופניים להתחפר עוד בשלג.
תוסיפו לזה את כל המשקל – ואללה. לא היה קל.
 
בפיצול היה די ברור שצריך ללכת נגד הכוון המתוכנן. אבל מצב השביל עדיין היה קשה.
באיזשהו שלב הסתכלתי לראות למה קשה להתקדם כ"כ! זאת הייתה אמורה להיות ירידה! כן. אכן ירידה של 10% אפילו. וגם היא הייתה ממש ממש קשה.

 
 
 


הגענו לshelter. הוא היה ממש פיצי אבל היה בו תנור עצים וזה מפתה מספיק.
השלט שאומר – 8מייל לבקתת Borealis קרץ לשנינו.אפילו יותר מהפסקה חמה. החלפנו מבטים ואמרנו יאללה – בוא ננסה, נראה שהשמש עוד גבוהה וככה נוכל לפגוש את קונסטנטין ובת'.
קונסטנטין מכיר את אייל מהאוניברסיטה. הוא במקור מסן פטרסבורג אבל חי כבר הרבה שנים באלסקה. בת' ממינסוטה, מלמדת מתמטיקה באוניברסיטה ושניהם בכושר על עם אין סוף נסיון באזור.
הם שמעו שהמצב כ"כ גרוע והחליטו לנסות להגיע לבקתה עם snow shoes  וסקי.
קיווינו להיפגש איתם שם.
 
לאט לאט... או בעצם – מהר מהר השמש התחילה לשקוע, ואיתה הטמפרטורה.
איזה קור היה. נשבע לכם קפאו לי השיניים. באיזשהו שלב התחיל לי כאב ראש. שאפתי הרבה אויר קפוא לאותו אזור כדי לשכך את הכאב וזה אפילו עבד.
 
הנוף המשיך להיות משוגע. הכל לבן, בתולי, אזורים שלמים שאף אחד לא עבר בהם.
ההרים ברקע. והכל קפוא. גם אני.
ואז ראיתי Overflow.




 



כמה קראתי עליו. כל הפורומים המדריכים והסרטי בטיחות שראיתי – החדירו בי פחד מוות מ overflow  .
בעצם מדובר על מים שזורמים מתחת לנחל קפוא ומהלחץ יוצאים מהצדדים, אבל הם לא קפואים לגמרי. מוזר ב30- לא?
 
הדבר האחרון שאתה רוצה ב30- זה להירטב. כי איכשהו הטבע מזהה שהמים עליך ונותן להם הוראה לקפוא. ואז אתה באמת בסכנת חיים.
שלא לדבר על flash freeze  שהמים האלה קופאים ברגע אחרי שנפלת אליהם ואז קשה להוציא את הרגל...
ובנוסף לכל זה – זה ממש ממש מחליק.
 
למחרת ראיתי משהו הרבה יותר מפחיד מoverflow – שזה overflow מכוסה בשלג... אותו דבר כמו מקודם רק שאתה אפילו לא רואה שאתה עליו.

 
הבקתה
 בראש כבר התחלנו לחשב שבטח קונסטנטין ובת' יגיעו לפנינו. קיבלנו אקסטרה מוטיבציה לדחוף חזק עד הבקתה. הגענו בחושך והבקתה היתה קפואה. 35- קפואה. אייל ישר התחיל לתפעל את האח עצים ואני מהר לבשתי את כל השכבות Down שלי. מעיל. נעליים. ואפילו ערדליים. כל זה לא עזר... התחלתי לרעוד.



 




לקח איזה שעה עד שהבקתה התחממה. התנחמנו בזה שעד שהחברה יגיעו לפחות תהיה להם בקתה חמה. ואולי איזה מרק חם או תה.
הכנו מנה אחת של freeze dried food, סוג של מנה חמה משודרגת. היה טעים. אבל רצינו עוד. הבנו כבר שלהשלים את כל המסלול לא יהיה אפשרי.
הדרך שממשיכה לבקתה הבאה היתה במצב על הפנים, שלא לדבר על הפס עצמו שלא פתחו אותו עוד מלפני הסופה.
 אז הרשינו לעצמנו לאכול גם את הא. ערב של מחר.
וגם את הראמן.




 



 אלוהים ישמור כמה קלוריות שורפים בקור הזה. עזבו רגע את הרכיבה הקשה לאורך המון שעות... הקור פשוט יונק את כל הכוח.
 טיפ קטן – קחו מלא אוכל. הרבה יותר ממה שאתם חושבים. בערך פי 2-3 ממה שאתם אוכלים בד"כ.
 קונסטנטין ובת' לא הגיעו.
פתחתי לגבולין. אחח כמה שהוא היה טוב. שתיתם פעם וויסקי ב30-? הפריזר שלי לא מתקרב לטמפרטורות האלה.




 



"תגיד מתי אתה רוצה שאני אגיד לך שיש זוהר צפוני בחוץ ואני אגיד לך" אייל אמר ונכנס לבקתה.
"ברור שאני רוצה. תגיד כשיש"
"יש" הוא אמר כשהוא עדיין בבקתה
"רציני?!??" מהר! לשלוף את הסוללה של ה DSLR שסחבתי כמו איזה בהמה בכל המסע הזה עם העדשה הרחבה הכבדה... והחצובה – וטסתי החוצה.



 


 

תקשיבו – זה מדהים. באמת אבל.
זה לא כמו בתמונות, זה הרבה יותר יפה. פשוט כי זה על כל השמים - 360 מעלות.
אה וזה גם זז כמו להבה שזזה לאט.
כמה שזה מהפנט.
מאז שהייתי ילד רציתי לראות את זה...
כמה מוטיבציה אגרתי בדקות הקצרות שהצלחתי לצלם בחוץ לפני שקפאתי לגמרי.
קונסטנטין ובת' עדיין לא הגיעו. אייל אומר שהם כ"כ מיומנים שהם בטוח יגיעו. אין דבר כזה שהם לא יגיעו. גם אם זה באמצע הלילה.
הלכנו לישון. באמצע הלילה נגמר העץ באח ואף אחד לא העיז לצאת מהשקש כדי לטפל בזה. אז קמנו ל20- בתוך הבקתה... איזה כיף.
הם עדיין לא הגיעו. א. בוקר – ויאללה לדרך. היות ואי אפשר להמשיך אבל גם לא רצינו לסיים את הרכיבה תכננו לרכב חזרה על ה Shelter ולישון שם.
שלחתי מסר בספוט לחמ"ל המשפחתי שכולם ידעו שהכל בסדר ויצאנו.
התנאים היו הרבה הרבה יותר טובים והרכיבה זרמה הרבה יותר מהר.
 
ראינו ב GPS שאנחנו כבר כמעט מגיעים ל Shelter, מהר עברו ה16ק"מ האלה, יחסית. 8קמש ממוצע?
ואז ראינו שני רוכבים עם כלבים באים מולנו. בת' לא הצליחה להתנתק מהפדל ונפלה לשלג כ"כ עמוק שחצי גוף שלה נקבר לגמרי. מסתבר שהם החליטו לישון בבית ולצאת למחרת עם האופניים.



 



"אולי תצטרפו אלינו ונחזור ביחד לבקתה"! מבט חטוף לאייל ואנחנו מסתובבים.
שולח שוב מסר הרגעה לספוט, המשפחה בטח לא מבינים מה לעזאזל אני עושה והתחלנו לחזור.
ואני אחרון והכי איטי. איך זה קרה?! אני לא איירון מן אבל בכושר לא רע. FTP סביר, רוכב המון. זה בטח המחזיר אור בגלגלים של האופניים השכורים.
האדים שיוצאים לך מהפה ישר קופאים. על הזקן, על הבגדים. גם על הגבות והריסים.
פעם אחת מצמצתי והקרח שהיה על הריסים נדבק. לא הצלחתי לפתוח את העיניים תו"כ רכיבה.
כיף.




 



ואז הגיע יורי בת' וקונסטנטין אימצו שני כלבי מזחלות לשעבר במשך השנים ויורי היה חזק במיוחד.
"רוצה שהוא ימשוך אותך?" שאל קונסטנטין
"ברור!" רק בשביל החוויה זה שווה. בטח גם יהיה יותר קל
מה גם – הרבה יותר כיף מ EPO או מנוע בקראנק.




 



יורי משך כמו משוגע. נראה לי שהוא נתן איזה 100W לפחות. הוא יודע לבחור בדיוק את הקו הנכון בשלג. אם טיפה הקו שהוא בחר היה לא מושלם בשבילי אבל בסדר בשבילו הוא מסובב את האוזניים אחורה, שומע את הקול של השלג ויודע לתקן לבד.
מדהים. טסתי קדימה לא ראיתי את כל השאר למרות כל הציוד והמשקל.
כשעצרתי לחכות להם יורי התעצבן – "יאללה! קר לי!" הוא התחיל לבכות לי שעצרתי, בלי בושה.
בצד השביל אתה יודע שיש נפילה עמוקה של איזה חצי מטר אבל אתה לא רואה אותה. שזה עוד יותר מפחיד. אם אתה עוצר רגע בצד ומוריד רגל לפעמים אתה פשוט נעלם בתוך הדריפט.
לא סתם יש לאסקימואים 7 מילים שונות לשלג. לשלג יש המון צורות שתלויות באיזה 1000 גורמים.
צ'יק צ'ק הגענו לבקתה שרק בבוקר יצאנו ממנה והתחלנו להתארגן ללילה.
קונסטנטין הלך לחטוב עץ כדי שיהיה המון מה לשרוף והחלטנו לרדת על מה שנשאר מהלגבולין.
בילינו אחלה לילה ביחד שנע בין קיטורים על מנהיגים פוליטיים לבין שיחות של גיקים על מתמטיקה.



 






 




בלילה ירד שלג קליל שאפילו שיפר את מצב השבילים באורך פלא.
התחלנו להרביץ בבוקר את כל הדרך חזרה. 32ק"מ לא נשמע הרבה ליום שלם. אבל זה לא קל למרות המצב המשופר של השבילים.
יורי עזר לי עוד פה ושם אבל נמאס לו באיזשהו שלב והוא השאיר אותי לבד להיאבק בעליות ובבורות של מוס בדרך חזרה לחניה.
מוס – זה לא צבי או אייל או שום דבר כזה. תמיד חשבתי – "כן הקרניים שלו קצת שונות אבל זה הכל פחות או יותר אותו דבר – במבי", אז זה עדיין בגדול נכון. אבל לא למוס - זאת חיה ענקית. ממש ענקית פי 1.5 מסוס בערך, שוקל כמעט טון והרבה יותר מסוכן מדובים שאמורים להיות ישנים בתקופה הזאת.
תכלס הוא די חמוד, אבל כשהוא דורך לך בשביל הוא עושה חור כזה עמוק, ועוד עם ה4 רגליים שלו – הלך על השביל.
הנוף עדיין נשאר לא אמיתי. הנחלים הקפואים וההרים המושלגים היערות הקפואים והרעש המוזר הזה של האופניים כשהצמיגים מפלחים דרך בשלג.




 
 


חזרה לציוויליזציה. סוג של...
הגענו לחניה בהרגשה שאין מצב שזה נגמר. רק 3 ימי רכיבה?!
ישבנו עם קונסטנטין ובת' לבירה והמבורגר חזרה בעיר ואז אייל הציע להמשיך ל"בקתה של חברה ליד מעיינות חמים".
היות ולא היה לי איפה לישון וזה נשמע מגניב – זרמנו משם בהונדה ג'ז הפצפונת של אייל. דוהרים על כבישי קרח בסיבובים. מכירים את האמהות הלחוצות שיושבות ליד הנהג ועושות תנועות של "הנה יש תאונה"? ככה הייתי. פחד אלוהים. ועוד יש לי 2 ילדים בבית.
נסענו על כביש שיצא מFairbanks שום דבר בצדדים ומסתבר שאחרי איזה 100מייל הוא פשוט נגמר.
חושך מוחלט. יער מכל הכוונים. פתאום אחרי איזה 60 מייל אייל אומר "נראה לי שזה כאן".
איפה כאן?! אין כאן כלום!
השלג שפילסו מהכביש הרים חומה של חצי מטר של שלג אי אפשר היה אפילו לרדת מהשוליים.
עצרנו בצד ועם הידיים פינינו שלג כדי לייצר "חניה" בצד של הכביש.
היה קר. בערך 35- קר.



 



 
הצלחנו לדחוס את האוטו פנימה ואייל התחיל להוביל את ה "דרך" לתוך היער. הלכנו והלכנו בשלג עמוק בקושי מתקדמים, חוצים עצים נפולים ועכבות של מוס בדרך ל... לאן באמת?
לא היה שם שביל. שום שביל.. אבל פתאום אני מזהה בקתה. יש!
"זה לא זאת" הוא אמר...
עוד טיפה בשלג העמוק והגענו לנחל קפוא.
אתה עומד על הקרח של הנחל – אבל שומע את המים זורמים מתחתיך... איזה פחד.
הגענו לבקתה, שהייתה כבר ממש מדוגמת כי היא לא של הקק"ל המקומי אלא של משפחה פרטית.
הדלקנו אש כדי לחמם אותה קצת, חזרנו לאוטו ונסענו למעיינות החמים.
 
הורדתם פעם בגדים ב30-? מה אני סקנדינבי? קפאו לי ה... אתם יודעים מה.
רצנו למים – אחחח... חמים חמים.
האדים נתפסים לך על הראש וקופאים במקום.
כל האנשים במעיינות עם כובעי קרח. מקלפים אותם באצבעות. לבעלי השיער הארוך הוא קופא בכל מיני צורות מוזרות.
יצאנו מהמעיינות קנינו פיצה קפואה ופתאום - ווואוו! זוהר צפוני משוגע מעלינו.
רצתי להביא את ה DSLR. הגופרו שבקה מהקור ב20דק הראשונות של היום הראשון... את הפלאפון שמרתי לחירום. הDSLR שרדה כי הסוללה הייתה מופרדת ובכיס פנימי כל הזמן.




 



העברנו לילה שכלל המון בירות (הלגבולין כבר נגמר) ופיצה קפואה על תנור עצים.
בבוקר היה 42-, פילסנו דרך לאוטו וקיווינו שיניע - כמו גדול הוא הניע. הונדה ג'ז בכאלה תנאים, עם 2 אנשים ו2 פט בייקס עם כל הציוד על כבישי קרח. ואשתי בדיוק אמרה שאנחנו צריכים 4x4 בקליפורניה.



 



ביליתי עוד כמה ימים במקום המוזר הזה. מקום בו אם אתה נורמלי מתסכלים עליך מוזר. הסלוגן של אחד הפאבים בעיר הוא "Where the people are unusual and the beer is unusually good"
את הכל מתקנים עם מסקינג טייפ, אם אין לך איזה איזולירבנד חבלה על המעיל דאון שלך – אתה לא מאלסקה.
טסתי חזרה הביתה לא עם תחושה של החמצה אלא אם תחושה של חוסר מיצוי. חייב לחזור לשם.
לעשות את המסלול המלא זה בתוך ה comfort zone שלי כבר או לא?
 
...מה עכשיו?

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם