לה פאמיליה- "המגדלור" סיפורו של אבי גנאור - מייסד מגזין ״אופניים״

 #35 יוני 207     כללי   
"המגדלור"

סיפורו של אבי גנאור - מייסד מגזין ״אופניים״

ראיינו: אריק פלדמן, נימי כהן

כתב: נימי כהן

צילם: אלון רון



 


 
 
״אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי״, מכירים את השיר? אז פעם, לפני בסך הכל 20 שנים, הענף היה פשוט ובסיסי יותר.
למי שרכב אז היה זוג אופניים אחד איתו הוא עשה הכל: קומיוטינג לעבודה וללימודים, תחרויות אופניים, טיולי מדבר, אורבן בטיילת, ומסעות רב-יומיים עם סבל. היו גם כמה אירועי אופניים גדולים, בין 3 ל-5, עם קריאייטיב שנעצר בעובדה שלכולם קראו ״סובב״ משהו: סובב גליל, סובב סדום, סובב אלרום, אפילו סובב אלפי מנשה היה לנו. אבל אל תזלזלו, האירועים המיתולוגיים ההם היו לב ליבו של הענף, השתתפו בהם אלפי אנשים, חובבנים גמורים לצד ״מקצוענים״ שהיו להם נעלי SPD ולא Toe Clips. היו תחרויות כביש לצד שטח (סובב גליל), חסימות כבישים, הסעות מאורגנות ואפילו הופעה של שלום אסייג על הדשא לכל המסיימים. רוצה לומר, הייתה כאן אחדות, הייתה מדורת שבט סביב התחרויות ובעיקר היו תקציבים גדולים מלרוב האירועים היום. אחח, אלו היו הימים...באמת? תיכף נראה.
ופעם, היה פה מגזין אופניים אחד, ״אופניים״ שמו. מגזין דל תוכן ועמודים ביחס למה שנהוג היום, מודפס על גיליונות נייר כרומו, שתפקד כצינור המידע/ נשימה היחידי בעברית לחובבי אופניים. שם ראינו מודעות על אירועי אופניים עתידיים או על מוצר כזה או אחר, שם קראנו על חידושים, צמיגים, מבחני דרכים, ״חדש על המדף״, ״מכתבים למערכת״ וסיקורי תחרויות בארץ ובעולם. שם קראנו סיקור מיד ראשונה על הטור דה פראנס, מ״כתבינו בשטח״ יאיר בן עמי ויובל גולן... שם ראינו וקראנו על עלילות הכתב אורן מיץ שביקר במפעל קנונדייל בארצות הברית ורכב עם הכוכבים שלהם. בתקופה ההיא עדיין לא היה אינטרנט. לא פורומים ב-I.O.L, וואללה או תפוז, ולא שום כלום מלבד מגזין ״אופניים״, שמצדו לא היה צריך להתבלט (לטוב או לרע), כי הוא היה המגדלור היחידי באזור.
 
בין שטף הסערות בכוס בוץ שתקפו את ענפנו צנוע המימדים לאחרונה ברשת, איתרתי הודעה לקונית בפייסבוק מאת אבי גנאור. ״עוזב לחו"ל ומתלבט מה לעשות עם כמה מאות הגיליונות של מגזין אופניים שנותרו ברשותי ועם ארגז ענק של שקופיות שצולמו על ידי צלמי המגזין במשך שנים. אשמח להצעות״.


 
 

אבי גנאור, יזם ועורך מגזין ״אופניים״ החלוצי, זה שפרץ את הדרך לכל עיתונות האופניים הישראלית שקיימת היום, עוזב לארה״ב לכמה שנים, בעקבות משרה של אשתו.
אבי גנאור, האיש שהגה את עיתונות האופניים הישראלית, האיש שליווה את הענף מימיו הראשונים ואחד האחראים לאיך שהענף נראה ומתפקד היום. האיש שעבדתי אצלו במערכת במשך 8 או 9 שנים, האיש שאריק עבד אצלו ככתב וכעורך המגזין במשך 6-7 שנים. האיש שאיילון שגיא שימש אצלו כעורך ראשי, שעדי בלן ושלומי דוייטש עבדו אצלו ככתבים. האיש שהפך את אלון לצלם המגזין הראשי, האיש שרבים וטובים מקרב עיתונות האופניים היום חבים לו לא מעט. 
בדרך לרכיבה, בין בליל חפירות האופניים שאריק ואני מייצרים כל פעם שאנחנו מגיעים לאינטימיות, קפץ לי רעיון: ״אריק עצור חפירות! שמע רגע, אבי גנאור עושה רילוקיישן, אולי אנחנו עושים עליו כתבה במסגרת מדור " לה פאמליה?" "
עשר דקות אחר כך כבר יש פגישה סגורה. לפגישה בבית הקפה הכפר-סבאי אנחנו הגענו ברגל מהחניון הסמוך, ואילו אבי הגיע על אופניים מתקפלים.



 


 
קצת רקע
הגעתי למגזין בשנת 2000. חזרתי מטיול של שנה במזרח, היו לי שני תארים ביד, ואיכשהו החלטתי שמה שבא לי לעשות איתם זה דווקא להיות עיתונאי אופניים. כתבתי שם 8 שנים, ובערך באמצע התקופה הזו, המגזין חווה את תור הזהב שלו, ויחד איתו אולי גם הענף.
תחשבו על זה. היה שם צוות כתבים, כולם שרוטים, ידענים, מחויבים ומתוגמלים. אשכרה קיבלנו כסף על העבודה הזו, מדע בדיוני. היה עורך מקצועי במשרה מלאה, עם רכב צמוד, טלפון ותקציב הוצאות. עורכת לשונית, עורך גרפי, פרוצס, העתקי שמש, דפוס, הפצה, מכירות, שיווק, מחלקת מכירת מודעות. הייתה מערכת פיזית, עם משרדים בשר ודם, שישבה  בבית עיתון ״העיר״ זצ״ל, במרתף משותף לצוות ״מוטו״ בהובלת גידי פרדר האגדי. היו לנו ארוחות צהריים משותפות בקפה שרגא, נסיעות מטורפות לטיולים הזויים בכל קצווי הארץ, צלמי מערכת מקצועיים שהושאלו למשימות מיוחדות מעיתון הארץ. רכבנו וצילמנו עם מצלמות SLR כבדות בשקופיות שהועברו לסריקה דיגטאלית יקרה בפוטו שבח, ובחרנו יחד את התמונות לכתבות עם לופה על לוח מואר.
בתור סטודנט צעיר, רווק תל-אביבי חסר מחויבויות רציניות וחסר רכב, חוויתי גם אני תור זהב בתקופה הזו. הפלטפורמה של המגזין והעבודה ככתב בו שדרגה לי את החיים, העמיקה את ההבנה והידע שלי כרוכב וכחובב ספורט הרכיבה ופיתחה אותי מאוד. החיים כעיתונאי אופניים שממש עובד בזה, ולא מגלח כתבה בחודש לצד החיים האמתיים שלו, עשירים ומגוונים מאוד. להפרעת קשב כמוני זה היה קלאסי. אתה עוסק באופניים, אבל במיליון פנים שלהם, לא משתעמם לרגע, לא מפסיק לגוון ולחדש. רוכב על זוגות מטורפים שאתה לא יכול להרשות לעצמך. טס לחו״ל להשקות דגמי השנה הבאה של מותג מדליק כזה או אחר. רוכב בטירוף במקומות פסיכיים ברחבי כדור הארץ עם אלופי ואלופות עולם, אגדות חיות, עיתונאים שקראת אותם בשקיקה כל החיים.
עורך בא, עורך הלך ואבי גנאור נשאר. שותף עסקי הצטרף, שותף עסקי פרש ואבי נשאר. היו לנו הרבה ריבים, לא אכחיש, אבל גם כשיבואנים לא אהבו מבחן עם ציון נמוך על המוצר שלהם, ודרשו במפגיע לפטר אותי או כתב אחר (כן, כן), גם כשהם איימו להפסיק לפרסם במגזין – ואז הפסיקו לפרסם (כן, כן) – העורכים, בגיבוי אבי, שמרו על האינטגריטי של המגזין ושל הכתבים ולא נשברו. בסופו של דבר אני בזמני ואריק בזמנו, עזבנו את המגזין לדרך עיתונאית עצמאית משלנו. המערכת לא הצליחה לשמר את ההון האנושי, את הידע והנסיון.
ובאותה נשימה  זהו גם סיפורו של מגזין שלא מצא את שביל הזהב הכלכלי ולכן החליף שותפים ומשקיעים. אלו אגב, תמיד הגיעו והצטרפו איכשהו, כי זה תחום של חולמים, ושל רומנטיקנים, שכנראה לא יחזור יותר, בדיוק כמו המערבונים הגדולים, או כמו הפרינט. זה סיפורו של כתב כלכלי, שלא פיצח את הכלכלה של המיזם הפרטי שלו. סיפור של מגזין פרינט ששלט בתחום, שלא הצליח להתקדם עם הזמן ועם המודרנה האינטרנטית. וזהו סיפור של ההיסטוריה של ענף האופניים הישראלי, ושל מדיית האופניים הישראלית.



 
 


הסיפור
בשנת 1997 אבי גנאור, שותף במשרד יחסי ציבור, כתב כלכלי בעיתון ״הארץ״ בעברו, ורוכב אופני הרים חובבן החליט לייסד מגזין אופניים מודפס ישראלי. הענף הצעיר התרכז סביב מדורת שבט אחת, והיה רושם שמגזין אופניים ריכז אותה וסחף עימו את הענף כולו.
 
אבי, קח אותנו לרגע המכונן בו נולד המגזין. מתי, למה, איך, עם מי?
גם אז חזרתי עם אשתי משליחות של כמה שנים בניו יורק, עם עודף משקל רציני, ואווירה של בטלנות. גרנו אז באלפי מנשה ובהליכות הרגליות שלי היו חולפים על פני דוושני אלפי מנשה בהובלת שאול חי, אחת מקבוצות הכביש החזקות בארץ דאז. נכנסתי בעצמי לקבוצה, ובד בבד עם הורדת כ-40 ק״ג, נדלק בי החיידק והחלטתי שאני חוזר לרכוב, כי בילדותי לא ירדתי מאופניים. אשתי הפתיעה אותי וקנתה לי אופני ראלי ליום ההולדת. הגעתי לקבוצה והמאמן ירד עלי, ״זה לא אופניים, זה ברזלים, אל תבוא איתם לחוג…״. החזרנו את האופניים וקנינו בוטקיה משומשים. אני מדבר על תחילת שנות התשעים, התקופה בה לא היו יותר מדי  אופני הרים בארץ, כלומר מדובר על אופני כביש והצטרפות לקבוצת כביש. מי שהיום מאמנים ומנהלי קבוצות מרכזיים דוגמת נמרוד דובינסקי ועידו סירקין רכבו אז באלפי מנשה. הייתי בטירוף על אופניים, קומיוטינג לעבודה, אימונים, תחרויות, הכושר עלה והמשקל ירד, עשה לי טוב.
בשלהי 1996 התחלתי לגלגל סביבי את הרעיון לפתוח מגזין אופניים. קיבלתי כמה מגזינים מחו״ל, והרקע שלי ככתב בעיתון הארץ גרם לגלגלים להתחיל לעבוד. ב״הארץ״ עמוס שוקן הבעלים רכב בכביש וחנוך מרמרי העורך הראשי היה מכור אופניים רציני. אריה מיטלמן שהיה גם מאמן אלפי מנשה לתקופה, שאל אותי יום אחד למה הרעיון לא זז והציע לי להניע את זה יחד.
הפקת הגיליון הראשון היא סיפור הזוי, עבודה במחתרת. חתכנו והעתקנו תמונות מצולמות ממגזינים בחו״ל, בלי חשבון לזכויות יוצרים או משהו כזה, הדפסנו מגזין ראשון עם 16 עמודים (שמונה דפים כפולים…). הגענו לתחרות כביש בתל מונד, זרקנו שמיכה על הדשא וחילקנו עותקים לכל עובר ושב. תמונת השער הראשונה הייתה של חבר׳ה מקבוצת ״רכסים״ בטיול שטח על שפת מכתש רמון. הם היו קבוצה מהראשונות בארץ שיצרו משהו קהילתי, משותף, חברתי, בטרם היות טלפון נייד ואינטרנט בארץ. אב הטיפוס של קבוצות ״גרופי״ אם תרצו.
במקביל קניתי אופני שטח ראשונים בחיי, KHS חדשים ובסיסיים מניסים ענבי (מוטואופן), והתחלתי לטייל בשטח עם קבוצת רכסים בכל שישבת.
מיטלמן ואני כתבתנו את כל התוכן, כשהוא התמקד בכביש ואני התמקדתי בשטח, בעיתונות וברכילות מקצועית, כולל תרגום כתבות מחו״ל. במקביל הכרתי את איציק גליקמן, איש עסקים מצליח ורוכב נלהב שאימץ ותמך ברוכבים ישראלים. הפגישה איתו מאוד הרשימה אותי ועשיתי עליו כתבה. הוא מאוד התלהב ושבוע לאחר מכן ישב איתי על קפה והצטרף אלי כשותף. יכול להיות שעליתי על מודל...



 


 
 
האם הייתה לכם אג׳נדה בתחילת דרככם? מטרה? תכנית עסקית? ככתב ב״הארץ״ הבנת משהו בהוצאה לאור, דפוס, מנויים, דואר וכל מה שהיה נהוג בתחום הפרינט וההוצאה לאור?
לא הבנתי כלום בתחום הזה חוץ מהבנה בעיתונות ובכתיבה. באנו לזה בלי שום רקע. הסיפור היה גחמת לב טהורה. הייתי בטירוף אמיתי על תחום האופניים, שרוט מאוד, וככתב רציתי מאוד להתבטא בתחום הכתוב שפשוט לא היה קיים עדיין. למעשה האופניים הפריעו לי בהכל… בחיי היום יום, בעבודה, במשפחה. מזלי שהתברכתי באישה נדירה. כמו ששניכם יודעים, הסיפור של האופניים מאוד מאוד ממכר, גם פיזית וגם נפשית.
איציק גליקמן הביא כסף והבנה כלכלית, ואריה מיטלמן ואני שמנו רק labour money, שעות על שעות של השקעה, סיקור וכתיבה. אחרי כמה חודשים אריה פרש בגלל מחויבויות אישיות, ואיציק ואני המשכנו, כשהוא גם הופך לרוכב חזק ומקצועי. את המימון לחיים ״האמיתיים״ שלי הבאתי מהכתיבה ב״הארץ״, ואחר כך ב״טלגרף״ וב״גלובס״. דרך אגב הישג השיא שלי כמתחרה היה להגיע 7 באליפות ישראל בכביש. היו אז רק שתי קטגוריות גיל בכביש: עד 18 ו-18 עד 40, שזה ה״עילית״ של היום. למקום הזה הגעתי כשאני מתחרה בדרדקים דוגמת נמרוד דובינסקי.
זו הייתה תקופה שענף האופניים עדיין לא ידע לעכל מדיה או עיתון. רוב העוסקים בתחום, בעלי העסקים והמותגים לא למדו שיווק ומנהל עסקים, לא הבינו איך מגזין ופרסומת יעבדו עבורם. רובם היו בעלי חנות שמתקנת פנצ׳רים ומוכרת אופני ילדים, ופתאום מישהו בא ומנסה לגרום להם להוציא עוד הוצאה חודשית קבועה. חלק היו ממש אנטי וניסו לשים רגליים, אבל חלק כמו מצמן, מוטואופן ותמיר אשל, יבואן קנונדייל שבא עם גישה עסקית אמריקאית, כן הצטרפו. מרגע שמפרסם רציני ראשון נכנס פנימה, לקולגות שלו היה קשה לשבת על הגדר ולהשאיר לו את הבמה וגם הם הצטרפו.




 
    


 
 
בוא נדלג לתחילת המילניום הנוכחי. למגזין שלך 3,500 מנויים, הפצה בכל דוכני רשת סטימצקי ושופרסל, מיקי בר-אור עורך בשכר, יש כתבי שטח וכביש, עיתון ״הארץ״ נכנס כשותף ב-50% בבעלות על המגזין, האינטרנט ממש בתחילת דרכו עם פורום האופניים הראשון ב-walla שאתה ומיקי מנהלים, ולכם אין עדיין מתחרים. אתם בשיא, הרוכבים יכולים ללמוד על הנעשה בענף רק אצלכם, מפרסמים יכולים לפרסם רק אצלכם - איך הגעתם לשם? תן לנו כמה תחנות בדרך, כמה דמויות, כמה מהלכים.
 
מהר מאוד התרחבנו, הוספנו עמודים כל הזמן עד שהגענו לסטנדרט של מאה עמודים. התחלנו לגייס כתבים כמו אורן מיץ שלבש הרבה כובעים במגזין, כתב, בוחן שטח והעורך המקצועי הראשון. הצלחנו למכור פרסומות בצורה יפה, דבר שאפשר להגדיל את כמות הדפים הכללית במגזין ואת כמות התוכן. השת״פ עם ״הארץ״ שרכש חמישים אחוז מהמגזין בגלל קשר רומנטי של ראשיו לספורט רכיבה, אפשר לנו משרדים פיזיים במרכז תל אביב, רכב מערכת לעורך ואמצעים רציניים שמאפשרים מערכת ומגזין מקצועי.
הצלחתי לשכנע את כל היבואנים שהמגזין מאפשר להם להגיע לאחוז גבוה מהקהל הכי ממוקד שלהם.
אישית נהניתי מאוד מהטייטל של ״עורך אחראי מגזין אופניים״. במשרד יחסי הציבור שהייתי שותף בו באותה תקופה, עבדו תחתי 10 אנשים, ניהלתי פרויקטים יפים, אבל את ה-passion, התשוקה, הבאתי מהמגזין. זה גם עזר לי מאוד לנטוורקינג. בכל פגישה עם מנכ״ל גדול, מהרגע שזרקתי משפט על המגזין ועל רכיבה, מיד נשבר הקרח והתפתחה שיחה, שהביאה הרבה פעמים לביזנס. אופניים הם פותחי מחיצות ו-ice breaker רציני.
תקופת מיקי בר אור זכורה לי לטובה. הוא היה מקצוען, רוכב שטח וכביש רציני, בוגר תואר בוינגייט, שממש החליט לבוא ולעבוד עבודה רצינית, של גדולים, אצלנו במגזין. בתקופה שלו, החל מ-99 או 2000 כמדומני, כל המערכת הפכה למקצועית יותר. נכנס כסף, מונו בעלי תפקידים, וקפיצת הדרך הייתה לא לאלתר גזירת תמונות ללא זכויות ולחלק מגזינים על שמיכה במדשאה של אירוע, אלא לעבוד כמו גוף מדיה מסודר ומסורתי.
התרומה הכי גדולה שלו לטעמי הייתה גיוס צוות כתבים מאוד מקצועי ומשולהב. אמנם שילמנו לרובם, אבל בוא לא נטעה, אלו היו סכומים נמוכים כנהוג ברשת שוקן, והתגמול לא הייתה המוטיבציה המרכזית שלהם. הם רצו לכתוב, לתרום, לקבל גושפנקא על הידע שלהם, להיחשף, להשפיע ולהעיף את תרבות האופניים והרכיבה בארץ כמה רמות למעלה, בדיוק כמו בחו״ל. מאוד צרם לי שלא כתבו באף עיתון יומי על רוכבי אופניים, על אלופי ישראל, על אירועים בעולם. רציתי לעזור למצוא ולחשוף את ״יעל ארד של ענף האופניים״. שידברו עליהם, שיכירו אותם, שהענף יהפוך להיות מוכר ולגיטימי לכל המדינה.
פרט לכתבים וצוות מקצועי שעשה את ההבדל, היו גם כמה גורמים כלכליים שעזרו למגזין להמריא. יבואנים שהבינו שחשוב וטוב להם ולכלל הענף שיהיה מגזין כזה חי ובועט בארץ, וסגרו קמפיין שנתי שנה אחרי שנה.



 
               



התרומה של המגזין לתרבות האופניים בארץ לא ניתנת לכימות. המגזין הזה נתן חשיפה לזה שיש תרבות פתאום. לתמונה כפולת עמוד של אופני קליין מדהימים או של קנונדייל רייבן חדשניים מקרבון ומגנזיום. זה ייצר גירוי ועורר קניות. יבואנים החלו להביא פריטים יותר יוקרתיים ומקצועיים. אירועים שווקו דרכינו ובשותפות שלנו. העיתון היה קטליזטור רציני לכל תרבות הרכיבה בארץ, בד בבד עם עוד הרבה הרבה גורמים אחרים שהתמקצעו. היה איזה סטנדרט כזה, שמי שרוכב רציני היה עושה מנוי למגזין אופניים, כחלק מהתמקצעות שלו והעמקת השריטה.
 
איפה אתה שם את האצבע על התחלת השינוי, על סיום תור הזהב של מגזין הפרינט הגדול (והיחיד דאז) בארץ?
 
בהמשך ״הארץ״ יצאו מהמגזין, איציק גליקמן יצא, ועמיקם ברמן נכנס במקומו. עמיקם היה איש עסקים משופשף ומנוסה, בפנסיה, עם הרבה מיקוד והשקעה במגזין, אבל גם הוא נשבר בסוף ויצא. צריך להיות פאנאט רציני על גבול הדפוק בראש בשביל לדבוק בדבר הזה… עובדתית עד היום אני מממן את אתר המגזין ברשת מכספי. מגזין אופניים דורש השקעה של מאה אחוז מכל מעורב ושותף. דה פקטו זה תמיד היה עיסוק צדדי של כל המעורבים, בזמן הפנאי ואחרי העבודה האמיתית התובענית שלהם.
במקביל האינטרנט תפס תאוצה, החל להשתלט ושינה את המודלים הקיימים. החלו להימכר פרסומות בפורומים וקומונות בתפוז על ידי גוף מקצועי, חזק וגדול. הושק מגזין מאונטן בייק אקשן הישראלי מרשת sbc שנמכרה לאחר מכן למוטומדיה. עיתונות הפרינט המסורתית עבדה עם הרבה הוצאות: מעצב גרפי, עורך בשכר, שכר כותבים, שכר עורכת לשונית, שכר צלמים, הפצה, דפוס שמש, המרת שקופיות לקבצי הדפסה, סוג של באר כלכלית ללא תחתית. אף פעם לא הלכתי לייעוץ כלכלי לגבי אופק הצמיחה למגזין, לא מינפנו מספיק תקציבים מחוץ לענף האופניים, ותקציבי השיווק של הענף עצמו צנועים למדי. לא הצלחנו להביא את ענף הטריאתלון העצום על שלל קוראיו, מפרסמיו ואירועיו.




 

 
איך מסתדרים עם הקו הדק שבין שיקולים כלכליים למקצועיים, כלומר, אתה כותב מבחן דרכים שאמור להיות אובייקטיבי וחסר פניות למותג מסוים, אבל גם מוכר לאותו מותג פרסומות, שהן למעשה החמצן לנשימה של המגזין שלך. איך מסדרים את זה?
 
אתם לא ילדים. גם בעיתונים הגדולים המדיה היא דמגוגית, ויש קשר הדוק בין המפרסמים, הכסף, לבין התוכן שאתה קורא. החומה הסינית בתחום הזה נשברה מזמן. כמעט בכל כתבה ובכל עיתון דוחפים לך מסרים. ברור שעדיפה הפרדה מלאה כמו שפעם ניסו לעשות בקבוצת מוטומדיה. המו״ל של מאונטן בייק אקשן עסק רק בתוכן, ומישהי נפרדת ממחלקת מודעות, מכרה פרסום למגזיני האופניים, הרכב והאופנועים של הרשת. אז מה? לעורך לא היה קשר טוב יותר עם חלק מהענף ועם חלק אחר פחות? זה לא השפיע? מישהו או גוף מדיה יכול באמת להיות מנותק?
סיפורים קשים ואנקדוטות לא חסרים לי, ולשניכם היה חלק פעיל בכמה מהם… פרסמתי פעם אחת ידיעה של נשיא ה-UCI שטען ששלדות הקרבון דאז קלות על גבול המסוכנות, ואחד מהיבואנים לקח את זה אישית, חדל את פרסומיו וניסה להשפיע על שאר היבואנים להחרים את המגזין. יבואן אחר לא אהב מבחן משווה שנמרוד כהן ערך בכלל במגזין של ידיעות אחרונות, ודרש ממני לפטר אותו לאלתר או שיפסיק את הפרסום אצלי. בתקופת אריק פלדמן, אחד היבואנים לא אהב את תוצאות המבחן והפסיק מיד לפרסם. עברנו את כולם. אני חושב שכבר אז היבואנים ידעו שלהפסיק פרסום במגזין זה יותר לרעתם מאשר מנוף לחץ, ולכן כולם חזרו לפרסם בסוף. היום לדעתי בכלל יהיה קשה להם לוותר על פרסום, כי הענף מאוד מתוקשר, משווק ומפורסם בכל פלטפורמה קיימת, ואם אתה לא שם, אתה לא קיים.




 

 


איך אתה רואה את ענף האופניים, ולצידו את עיתונות האופניים היום?
אהיה כנה אתכם, אני בקושי חי את מדיית האופניים היום, בקושי קורא ומבקר באתרים. אפילו את האתר שלי אני בקושי מעדכן. אני לא ממש מעורה בנעשה בענף, לא יודע אם צריך לשים את הכסף על שלומי חיימי, על שני בלוך, על הנשים או על הנערים.
המדיה עברה לגמרי לטלפון הנייד. היא לחלוטין בלתי נשלטת. כל אחד יכול לפתוח אתר או בלוג. כל אחד מעלה את החוויה האישית המעניינת ובעיקר הפחות-מעניינת שלו לרשת, לפייסבוק, לאינסטגרם. יש לו בטלפון הנייד את כל הכלים שפעם היו למערכת שלמה - מצלמה, מקלדת, תכנת עריכה, צינור פרסום והפצה ישיר. בום, העליתי אייטם. יראו אותו 2 אנשים או 2,000? העיקר שעלה. יש שפע מטורף של מידע. שפע של יצרני תוכן. הצפה. אני כל הזמן עסוק בלמחוק תמונות ומסרונים.
 המדיה פרוצה ופרועה לגמרי. אני לא בטוח שצריך רועה לשבט הזה, הוא מתנהל לבד…
אני משוכנע שהפעילות העממית בארץ לא מאורגנת ושהאיגוד די מפספס אותה. מאידך יש כמות אירועי אופניים בלתי נתפסת לוותיקי הענף. אמנם לרוב האירועים מגיע קהל מועט ביחס לעבר, אבל יש שפע אירועים, לכל רמה, לכל כיס, לכל חובב וחובבת.
אני משוכנע שהממשלה שלנו לא משקיעה מספיק בסלילת ותקינת שבילי אופניים. אני לא מדבר על מערכת הסינגלים של קק״ל, אלא על שבילי אופניים לקומיוטינג, לצד כל נתיב עירוני ובין-עירוני, כמו בכל מדינה מתוקנת בעולם, ארה״ב או אירופה.
אני מגדיר את עצמי כרוכב אופניים. אני אוהב אופניים, רוכב שרוט. עשיתי לאחרונה קורס מדריכי אופניים, יש לי שתי קבוצות רוכבים של נגמלים מסמים, שהרכיבה היא אחת משיטות הטיפול בהם, והעבודה איתם עושה פלאים, להם ולי.
כלכלית, מגזין ״אופניים״ תמיד עשה לי רע. משפחתי, אני, שותפי השונים, כולם כיסו את ההפסדים של המיזם לאורך שנים. אבל אני לא מצטער על אף שקל. היום אני מרגיש שלם ומסופק. אומרים שכדי לשתות חלב לא צריך פרה. אני קניתי פרה. יכולתי לעשות אחרת, זה ברור, אבל זה מים מתחת לגשר, חלף עבר לו.
אני מקווה שהייתה לי תרומה משמעותית לענף האופניים בארץ. אני בן 63, טס בשליחות לארה״ב ואחזור בן 67. אני מאוד מקווה להמשיך לרכוב פה גם כשאחזור, ואם מישהו יזכור שפעם עשיתי ותרמתי - דיינו.




 

 

אבי סיים את השיחה בשאלה אלינו, לאריק ואלי: ״איך אתם רואים את עצמיכם היום, עשר שנים אחרי מגזין אופניים?״.
ענינו לו את האמת. שכל מה שאנחנו יודעים על עיתונאות ועל הענף התחיל שם והגיע משם. לא היינו עיתונאים בשום מקום אחר לפני. למדנו מההצלחות של מגזין אופניים, אבל גם התגלחנו על הזקן שלו, או על הכיס שלו ושל השותפים שבאו והלכו. למדנו לתת את הדעת על המבנה הכלכלי ועל התכנית העסקית של המדיה העכשווית, על אירועים שהמגזין יוזם ומרים כקטליזטור תרבות אופניים וכעוד אמצעי להגברת השרידות הכלכלית, למדנו להיות מקצועיים במכירת קמפיינים של פרסום ועוד.
 
אז בחזרה לשיר של אריק איינשטיין מתחילת הכתבה. האם באמת היה פה שמח יותר לפני שנולדנו?
אם כן, אז רק במובן שנוסטלגיה מחממת את הלב, בעיקר לזקנים שהיו שם. קשה להגיד שהיה פה שמח יותר מהיום.
היה הרבה פחות מפותח, ועשיר, ורב גוני, ומפוצל, והמוני.
היו בוסר, וראשוניות, והרגשה של מתי מעט שראו את האור, והבינו אותו.
אז לא, לא היה יותר שמח.
בעיקר – היה .ההוויה נוצרה. פסי מסילת הרכבת הונחו.
זה היה פחות טוב? יותר טוב? לא רלוונטי. זה מה שהיה, והיום יש את מה שיש היום.
הנהר זורם, ״הכל קורה״. בקרוב על מדבקה בחלון האחורי של הרכב שלפניך בפקק.
 
**תודה לאלון וולף ממוזיאון האופניים הישראלי, על הסיוע בצילומים ובהפקת הכתבה.