we:Give a sh#t- עד הפנסיה זה יעבור

עד הפנסיה זה יעבור

 

נציב קבילות הציבור
מתוקף פינתי כאן, אגיש את קבילותיו של ציבור שלם, שקולו לא נשמע – ציבור עובדי הענף.
זה הטור בו עובדי הענף מתלוננים עליכם, הלקוחות. הלא גם אנחנו בני אדם וגם לנו בא להתלונן לפעמים. פשוט רצינו לראות איך זה להפוך את היוצרות מדי פעם, ולהתלונן חזרה. בסופו של דבר, המטרה כאן היא להציג את הצד השני של הדלפק, וגם לעורר דיון ומחשבה. מומלץ לקרוא ברוח טובה ובלב פתוח. מי שבוחר להיעלב – עושה זאת על אחריותו בלבד. אם אתם מכונאים/ עובדי ענף, ויש לכם תלונה - אתם מוזמנים לכתוב לי, ואדאג שתטופל מעל דפי המדוראבקש להתייחס לכתוב בקלילות הראויה, אך גם בכובד הראש הדרוש. בכל זאת, גם עובדי הענף הם בני אדם
.
 



בשבוע שעבר נתבשרתי על פרישה של חבר, אחד ממנהלי החנויות הקרובים אליי. אחרי 17 שנים בענף, החליט לתלות את נעלי ה-SIDI וללכת לחפש, כמו שאומרים.
ממש שבוע קודם לכן, קיבלתי מייל בו אחד ממנהלי המכירות של אחד היבואנים שאני עובד איתם – פורש מהתפקיד ויוצא לדרך חדשה. בעצם, באותו שבוע קיבלתי מייל שמנהל השיווק של אחת מחברות הביגוד עוזב, וממשיך הלאה לענף אחר. גם קיבלתי ווטסאפ כללי כזה, שמבשר שאחד מיבואני האופניים והציוד שהייתי איתו בקשר, מכר את זכיונות היבוא לחברות שונות, והשותפים יוצאים לדרך אחרת וחדשה. הכל אמת, ולא הפרזה לצורכי דרמה. חי נפשי.
רצף הבשורות האלה, גרם לי כרגיל לחשוב, וכמובן הביא אותי לשתף אתכם בהרהוריי בנוגע לעתיד ענפינו הקט, מתוקף הטור הזה. הפעם במוד פחות מתלונן, ויותר מתבכיין. אם יורשה לי.
כדי לעבוד בחנות אופניים, לא צריך תואר, לא צריך בגרות, לא צריך עבר צבאי מפואר, לא צריך המלצות – צריך סך הכל לאהוב אופניים, ועדיף להיות רוכב אופניים. זאת דרישת הסף, וזאת הסיבה שרוב מי שעוסק בתחום, טורח ומגיע לעבודה בבוקר. עבודה בחנות אופניים היא, בסופו של יום, בית ספר לא קטן. עם קצת מוטיבציה ועידוד, אתה לומד את ההבדלים בין דגמי ורמות האופניים, טכנולגיות מתלה ובולמים, צורות ותרכובות של צמיגים ושל שלדות, אתה משנן מחירי מוצרים בעל פה, לומד להפעיל קופה, מה זה חברת אשראי, איך עובד מועדון לקוחות והנחות, לומד אלף-בית של שירות לקוחות, או אם אתה בסדנא – לומד להרכיב אופניים מקרטון, לפרק ולהרכיב אופניים מאפס, לכוון הילוכים, לנקז ברקסים, לתת דיאגנוזה, לתת הצעת מחיר, להיות פסיכולוג לרגע, לגלות סימפטיה, אמפתיה והתחשבות, להיות סבלני וסובלני, ועוד ועוד.
בתמורה זוכים, במה שרבים מכנים "עבודת החלומות"! זאת אומרת, אתה אשכרה עובד בתחביב שלך, עושה מה שאתה אוהב! הרי זה מה שכל קואצ'ר-מתחיל מטיף לו, לא?
כמו בכל עבודה, גם לג'וב הזה יש צדדים פחות זוהרים, וגם כאן ככל שהזמן חולף – השגרה שוחקת. אחרי איקס שנים בחנות אופניים, אתה כבר מזהה מה התרחיש של כל מי שעובר בדלת. אתה יודע שהבחור שבוחן בחוץ את שורת האופניים שממתינים לתיקון – ייכנס וישאל אם כל אלה משומשים למכירה. אתה יודע שהגבר שעובר על פתקי המחיר של כל האופניים בתצוגה, יפנה וישאל אם יש אופניים יד שנייה. אתה יודע שהוא גם לא יתבייש להתייעץ איתך על אופניים שהוא ראה ביד 2 או בחנות אחרת. (לשם האיזון המגדרי) אתה יודע שהבחורה שבוחנת את קולבי הביגוד, תרצה לקחת את החולצה הביתה למדוד, ואם יתאים לה – תשלם בטלפון, אבל רק אם אין את זה בצבע ורוד. אתה עדיין מופתע שיש אנשים שפשוט יוצאים עם אופניהם מהדלת, אחרי "חמש דקות עבודה", ולא עולה בדעתם שצריך לשלם, ומאידך עדיין משועשע מכאלה ששואלים כמה עולה ניפוח אוויר בגלגלים. עדיין מתבעס שלקוח מטיח בפניך ש"באינטרנט יותר זול", ועדיין לוקח ללב לקוח לא מרוצה. אבל היי, המשכורת נהדרת!
אז זהו שלא.



 



למעשה, אין באמת תמריצים לעבודה בענף האופניים. בטח לא כספיים. מה גם שבשולחן ארוחת שישי המסורתי, תמיד תהיה איזו דודה שתעקם את האף ותשאל אם זה מה שאתה מתכוון לעשות כל החיים. הרי בישראל כולם שואפים להיות מנהלים יום אחד, וגם כאן, אופק הצמיחה הוא די עגום. נניח שהתחלת בתור עובד – מוכר או מכונאי, התקדמת להיות מנהל חנות או מנהל סדנא. פרשת, הקמת חנות משל עצמך – סוף המסלול. לא פרשת, אלא קיבלת הצעה לעבוד אצל אחד היבואנים, בתור מנהל שיווק, או מנהל שירות, או מנהל מחסן, או אפילו להיות המכונאי הראשי של שימאנו ישראל(!) – זהו, סוף המסלול. אין באמת לאן להתקדם, נותר רק להשתפר או לגוון. לגדול או לחדול.
מן הסתם, גם בעבודות אחרות המצב די דומה, ולא חסרות דוגמאות. נדמה שהדור שלנו לא באמת מסוגל לדבוק בשגרה אחת לאורך שנים ארוכות, ואחת לכמה זמן חייב לגוון ולהחליף עבודה ו/או אישה. בענף המפונק שלנו, תהליכים כאלה פוגעים בסופו של דבר בכולם. לחנויות תמיד היה קשה לגייס עובדים, ותמיד קשה לשמור על עובדים ותיקים, כאלה שרכשו בחנות ידע, הכשרה וניסיון, כולם לבסוף פורשים, או עוזבים לעצמאות, מכונאים ותיקים ומנוסים פורשים גם הם וסדנאות נשארות ללא דמות מקצועית ברמה טובה, אנשי מפתח – ותיקים יותר או פחות - אצל יבואנים עוזבים ומתחלפים גם כן, ואובד הקשר וההיכרות האישית, כמו גם המקצועיות והבקיאות בעבודה מול החנויות, ובכלל מתקבלת תמונה מאוד זמנית ולא יציבה, שכמובן מושלכת הלאה אל הלקוחות - "היי, איפה הבחור הנחמד ההוא שעבד פה?", "מאז שהוא עזב, אי אפשר לסמוך על אף אחד שם בסדנא", וכו'.


מה רציתי לומר? העבודה בחנות אופניים היא בסופו של דבר...עבודה. פשוט יש לנו משום מה קשר רגשי עם האופניים, וכתוצאה מכך גם עם האנשים שמכרו לנו ותיקנו לנו אותם. לטעמי, המוטיבציה של כל הצדדים כאן היא משותפת – כולנו רוצים שאנשים טובים יישארו בענף, שיוכלו להתפרנס בכבוד ובכיף, ואפילו עד הפנסיה. כדי שיישארו לנו מכונאים מקצועיים, אנשי מכירות מנוסים שיודעים להתאים פתרון לצורך, או אפילו סתם אנשים נחמדים וסימפטיים שכיף לדבר איתם על בירה או לצאת איתם לרכיבת מבחן על זוג חדש - צריך לקוחות מתמידים ומפרגנים (בקופה, בשקלים, לא בבירות ובוטנים). וכן, צריך לזכור ולהבין שכדי לשלם לאנשים האלה - גם משכורות וגם "כסף רוחני" בדמות מוטיבציה ואנרגיה להמשך הדרך - החנויות והיבואנים צריכים להרוויח. ומהצד השני, מי ששרד עד כה, מי שאיתנו כאן עכשיו, וגם מי שעבר בדרך, תרם ונתרם, נשחק ופרש, ואיננו עוד – כולם בעיניי, עשו ועושים את זה מאהבת הרכיבה ומאהבה לאופניים. בדיוק כמוכם. אז בחייכם, אמצו חנות מקומית ותעשו שהיא תישאר. קלללללללל.