קירגיסטן- ארץ הסוסים והיורטים

we:Bikepacking
 
קירגיסטן- ארץ הסוסים והיורטים
 
כתב: עומרי זרח

צילום: ארי רוזנצייג, מקס צ'פרק, עומרי זרח



 
 


שמעתי לראשונה על קירגיסטן כיעד לטיול לפני הרבה שנים, ומאז סימנתי לי אותו כאחד היעדים שאכבוש על אופניים. הסבלנות משתלמת: לפני כשנה מקס צ'פרק, חבר טוב שלי, חזר מטיול ארוך בקירגיסטן עם בת הזוג שלו. אחרי שסיפר לי על נפלאות הטיול, הודעתי לו באופו רשמי שבשנה הבאה הוא יחזור לשם שוב, והפעם על אופניים. אמנם לא נרשמה התלהבות גדולה מצידו, אך בכל זאת התחלנו קצת לבדוק את השטח וגיששנו, כשבאופן טבעי צרפנו להרפתקה המגבשת  גם ארי רוזנצווייג, חבר משותף ויקר. לקח לחבר'ה קצת זמן להשתכנע, אבל למזלי בדיוק יצאה כתבה ב-Bikepacking.com על טיול דומה בקירגיסטן. התמונות הפעילו אצלם את בלוטות החשק ודי מהר התחלנו בהכנות, כששלושתנו דלוקים לגמרי על העניין.
 
ההכנות היו חלק לא מבוטל מהכיף. לא היה לנו ציוד מתאים - לא אופניים ייעודיים, לא ציוד קומפקטי, איכותי ויקר שיאפשר התמודדות עם מזג האוויר בהרים, וגם לא ציוד ייעודי להעמסה של כל אלה על האופניים.
כחצי שנה מראש קנינו כרטיסי טיסה והתחלנו להצטייד. אחד היתרונות הגדולים של החבורה הוא ארי עם הידע הבלתי נדלה שלו בהתאמות ציוד וחלקי אופניים, והקשרים שלו אצל היצרנים והמפיצים האמריקאים גדולים ורלוונטיים ביותר. תיקים ייעודיים, אוהלים קומפקטיים, שק"שים, ציוד לחורף ואין ספור פיצ'יפקעס שהצטברו לחבילת ציוד איכותית להפליא ומתאימה למסע.
תיאורטית, כל זוג אופני הרים מקצועיים היו יכולים לעשות את העבודה. הבייקפאקרים המעטים שפגשנו בטיול רכבו על אופניים פשוטים בהרבה משלנו - אבל אנחנו, כאנשי אופניים ותיקים, קפצנו על ההזדמנות להתחדש בזוג ייעודי לבייקפאקינג. במקרה של ארי היה אפילו יותר מתבקש להתחדש: כבונה שילדות שבנה לא מעט אופניים ייעודיים למסעות דומים עבור לקוחות מכל העולם, הייתה לו סוף סוף סיבה לבנות לעצמו שילדה למסע הפרטי שלו. לא היה לנו ספק שאופני פלדה או טיטניום עם מזלג קשיח וגלגלי 29+ (29X3.0) הם המכונה האידאלית למסע - ידיעה שהוכיחה את עצמה מעבר לכל ספק.


 



מטעמי תקציב, וגם בגלל עומס עבודה בסדנה של ארי, אני ומקס לא הזמנו אופניים מארי אלא הצטיידנו בשילדות SURLY מפלדה, שגם אותן רכשנו בארה"ב דרך ארי. ארי עשה הרבה שיעורי בית ובנה לעצמו את מכונת הבייקפאקינג האולטימטיבית. כזו שמעבר להתאמה מושלמת למידות הגוף שלו גם תוכל לשאת בנוחות את תיק השילדה הכי גדול, שמכילה מתקנים לשלל בקבוקים ושקי כיווץ אטומים למים, ועוד שלל פרטים קטנים שהפכו את שילדת הפלדה הזו למושלמת עבור הז'אנר. התוצאה המרשימה לפניכם.
 


 
 


מי אנחנו?
מקס צ'פרק - בן 32, רוכב חזק וותיק, מראשוני רוכבי הפרי-רייד בארץ. עובד כמכונאי בענף מגיל 16. מעצב תעשייתי שבשנים האחרונות הקים ומנהל יחד עם יוסי לוין את Nisnas Industries, מותג המעצב ומייצר מוצרי לייף-סטייל מגניבים ומיוחדים שנמכרים בכל העולם.
ארי רוזנצוויג - בן 46, נשוי +3. יליד דנמרק. התחיל את דרכו המקצועית כרקדן מחול מודרני בלהקת המחול הקיבוצית ובלהקת בת שבע. יצר כוראוגרפיה למופעים בארץ, בדנמרק ובשוודיה. בעשור האחרון עשה הסבה מקצועית, והיום הוא מייצר שלדות אופניי קסטום איכותיות ומיוחדות מפלדה וטיטניום בסדנה המדהימה שלו בבנימינה.
עמרי זרח (כותב שורות אלה) - בן 36, נשוי +1. רוכב ותיק שעוסק כל חייו המקצועיים בתחום האופניים. בעברו יזם מיזמים שונים בתחום, עבד כמכונאי, ניהל חנויות אופניים, תכנן שבילי אופניים עבור קק"ל ורט"ג, הדריך ואימן רוכבים ועוד… כיום מנהל מוצר בחברת Watteam - סטארט-אפ טכנולוגי בתחום ה… אופניים.



 
 


ארץ הסוסים והיורטים
קירגיסטן, אחת הארצות היפות והמרתקות במרכז אסיה, השתייכה בעבר לברית המועצות עד שהפכה למדינה עצמאית ב-1991. גם היום, כשהיא כבר מזמן לא חלק מברית המועצות, היא עדיין מאוד מושפעת מאמא רוסיה מבחינה כלכלית ותרבותית. השפות המדוברות בה הנן קירגיזית ורוסית. היא גובלת עם הרפובליקה העממית של סין במזרח, עם קזחסטן בצפון, עם אוזבקיסטן במערב ועם טג'יקיסטן בדרום. שטחה כ-200 אלף ק"מ רבוע (פי עשרה ממדינת ישראל), ומתגוררים בה כ-6 מליון תושבים. רוב שטח המדינה מורכב מהרים גבוהים ועמקים עמוקים ורחבים. ההר הגבוה ביותר מתנשא לגובה של מעל 7300 מ' מעל פני הים. האוכלוסייה המקומית היא מעין מיקס מיוחד של קירגיזים, רוסים, אוזבקים, מונגולים, סינים ועוד. מבחינה דתית רוב האוכלוסייה משתייכת לאסלאם הסוני, אך מדובר באסלאם קצת שונה מזה שאנחנו מכירים במזרח התיכון - המאמינים אמנם מתפללים חמש פעמים ביום, אבל הדת פחות מורגשת ברחובות. בנוסף, שתיית אלכוהול מושרשת עמוק בתרבות המקומית, כחלק מהירושה שהשאיר השלטון הסובייטי... מפתיע לראות משקאות חריפים נמכרים כמצרך עיקרי במרכזי הקניות הגדולים בערים, וגם בחלק לא מבוטל מהמכולות הקטנות בכפרים. התרבות הקירגיזית היא תרבות של נוודים הרריים, והסוסים הם מרכיב בסיסי בחייהם. הכפריים מגדלים סוסים לצורכי עבודה, מאכל וחלב. אפרופו אלכוהול, אחד המשקאות הכי פופולריים במדינה הוא ה"קומיס", משקה אלכוהולי מחלב סוסים (כמו שאתם בטח מדמיינים, טעמו מאתגר במיוחד לחך המערבי).


 
 





 
 
אין מסע בלי קצת דרמה
לאורך כל תקופת ההכנות לא היה ברור אם אצליח להגיע במצב סביר לטיול, אחרי שנתיים עם מעט מאוד שעות על האוכף (בגלל עבודה, משפחה ובעיקר בגלל תקופות ארוכות בהן פריצות הדיסק שלי - מזכרת מהשירות הצבאי - השביתו אותי). שני סופי שבוע של רכיבות החזירו לי את הביטחון בגוף ובכושר שלי: אחד בקפריסין עם קבוצת חברים רוכבים, והשני בארץ עם ארי ומקס - ניסוי כלים ראשון ואחרון לפני הנסיעה.
קצת פילאטיס מכשירים (עם ענת המדהימה) והמון אופטימיות הביאו אותי בסוף למעמד אריזת האופניים, יומיים לפני הטיסה המיוחלת. תוך כדי שאני מפרק את הפדלים על מנת להכניס את האופניים לארגז, עשיתי תנועה לא טובה וכאב חד פילח את הגב התחתון שלי. מיד זיהיתי את הכאב הארור... שכבתי על הרצפה ובכיתי כמו ילד. התחלתי להבין שיש סיכוי גדול שאאלץ להישאר בארץ ולוותר על הטיול שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
אחרי שהצלחתי להרים את עצמי פיזית ומנטלית - התקשרתי לסיוון המדקרת שלי ולאיילה האוסטאופתית (שמלווה אותי, ובעיקר את הגב שלי, כבר למעלה משבע שנים), שתי נשות מקצוע מדהימות עם לב ענקי…
לא האמנתי שזה קורה אבל כעבור יומיים עמדתי כאוב אבל זקוף בצ'ק אין בנתב"ג. יש ניסים והם קורים!




 










 
 
יאללה בלאגן
אחרי טרנזיט באיסטנבול נחתנו בבישקק. התמקמות במלון My Hotel - Bishkek (מומלץ!); הרכבת האופניים והעמסת הציוד עליהם; קניות מזון כתוספת למנות היבשות שהבאנו מארץ; קניית כרטיס SIM מקומי; והכי חשוב - הזמנת הקפצה לנקודת ההתחלה של הטיול שלנו (לא משימה פשוטה...). למחרת בבוקר, בעזרת נהג חביב, הגענו לנקודת ההתחלה, שם עלינו על האופניים והתחלנו לדווש.
מקס האלוף תיפקד על תקן הנווט, המתורגמן, המנהל הלוגיסטי ושר החוץ שלנו. הקירגיזים לא מדברים אנגלית כמעט בכלל, כך שההיכרות של מקס עם המדינה מהטיול הקודם שלו שם, ובעיקר היכולת לדבר ברוסית עם המקומיים, היוו בונוס עצום שהפך את כל ההתנהלות שלנו ליעילה וזורמת.
 
לפי התכנון המקורי היינו אמורים לרכוב עד 50 ק"מ ביום - קצב שפוי לרכיבה על אופניים ששוקלים כ-35 ק"ג עם כל הציוד והמים. החלטנו ללכת על בטוח, בגלל הגובה הרב - רוב המסלול כלל רכיבה בגבהים של בין 2500 ל-3500 מ' - וגם בגלל הניסיון המוגבל של שלושתנו בטיולים מהסוג הזה.
בפועל, התקדמנו בקצב מהיר בהרבה מהמתוכנן. ההתאקלמות ההדרגתית לגבהים, מזג האוויר הנעים רוב הזמן, חדוות המרחבים, ההתלהבות והיכולת הפיזית שלנו גרמו לכך שבחלק מימי הרכיבה דחפנו כ-70-80 ק"מ. המסלול שתפרנו לא היה קשה מדי ולא קל מדי. הנופים שהתחלפו מול עינינו גרמו לנו לרצות לטרוף עוד ועוד מהמקום הקסום הזה. רוב המסלול עבר בדרכי 4X4 כבושות, מה שאיפשר את ההתקדמות המהירה ואת הזרימה הכללית במסלול. במקומות רבים לא ראינו נפש חיה במשך שעות, חוויה עוצמתית של טבע ומרחב - אך ברוב השבילים עברה איזו מכונית או משאית עייפה מדי פעם, והיה טוב גם לדעת שיש אלטרנטיבה במקרה של צורך בחילוץ. התמהיל הזה התאים לנו בול - הוא סיפק מרחבי אינסוף של טבע ושקט, אך גם הרגיע את החששות שלנו, ושל המשפחות בבית.

 








 
 
פגשנו לאורך המסלול המון שאריות של האימפריה הסובייטית - מבנים ישנים ומתפוררים שעדיין עומדים על תילם. לכל מבנה נטוש כזה נכנסנו בהתלהבות רבה. בית המפלגה של לנין שהפך עם השנים למפעל פלסטיק ועכשיו הוא בכלל אורווה שגר בה סוס זקן ועייף, בתי ספר עצומים, מפעלי ענק נטושים ופסלים מחלידים של לנין - תזכורות להיסטוריה המרתקת והלא כל כך רחוקה של המקום הזה.
 
באזורים ההרריים בהם טיילנו שוררים בחורף תנאי מזג אויר קשים. בקיץ עולות משפחות הרועים להרים ומתגוררות שם כשלושה-ארבעה חודשים. עדרי ענק של סוסים, כבשים, עיזים, פרות ויקים נהנים מהעשב הרענן. הרועים חיים באוהלי יורט ומחממים אותם באמצעות גללים יבשים של פרות וסוסים. היה מדהים לראות את המעורבות של הילדים בתפעול המחנה והבהמות. הילדים הקטנים מקבלים אחריות על החיות הצעירות, ולא נדיר לראות ילד בן 3 או 4 שמשגיח על "פעוטון סוסים" - עדר סייחים קטן. המקומיים מספרים לנו בגאווה שילד מקבל שיעור ראשון ברכיבה על סוס מיד כשהוא מתחיל ללכת. המפגשים עם המקומיים בהרים ובכפרים היו מאוד מיוחדים. היה מרגש בכל פעם מחדש לעבור בתוך כפר, להחליק "כיפים" ולקבל ליווי נלהב של כמה ילדים על אופניים. הכנסת אורחים היא חלק מהותי בתרבות הקירגיזית ומקור לגאווה רבה, ולכל אורך המסע קיבלנו יחס חם ולבבי בכל מקום. 



 










 
 
Kegety Pass
מקס תכנן לנו מסלול עם דובדבן בקצה. אחרי 9 ימי רכיבה מפרכים חיכה לנו יום של כ-70 ק"מ עם מעבר הרים (Pass) אימתני באמצעו, שהצצה ב-Google Earth לפני הטיול הדליקה בנו ציפייה לכבוש אותו. לאחר יום רכיבה קל שבסופו מנוחה ואירוח ספונטני במאהל קטן של משפחה חביבה עם ילדים סקרנים מאוד, קמנו בבוקר ליום הטיפוס הגדול. 
מיד כשהתחלנו לרכוב במעלה הוואדי לכיוון הפס התחיל לרדת גשם, שהתחזק ככל שעלינו. בשלב מסוים הגשם הפך לברד, ולבסוף הברד הפך לשלג. השביל, שהתחיל כדרך ארבע על ארבע סבירה, הפך לפחות ופחות נוח לרכיבה ונחסם מדי פעם על ידי מפולות סלעים וערימות שלג שהותירו רק מעבר צר מאוד. את הקילומטרים האחרונים עברנו בהליכה בגלל השלג ותנאי הקרקע. ככל שעלינו ההליכה על הסלעים החלקים הפכה ליותר ויותר קשה, ובתוך כך השלג התגבר והצטבר על הציוד. הרוח הכתה בנו והמים חדרו את ציוד הסערה שלנו. היינו רטובים, כפות הידיים היו קפואות ובקושי תפקדו. הגוף כאב מהקור, מהעומס של הימים האחרונים ומהקושי של הטיפוס - אבל היינו מאושרים. תנאי מזג האוויר הקשים רק הוסיפו לחוויה המיוחדת.  ממש הארד קור...




 


 
 
 
ואז הגענו לפס! בתזמון קולנועי נפסק השלג, השמש יצאה לכבודנו והאירה לנו נוף עוצר נשימה של הרים מושלגים. סיפוק עצום מכיבוש האתגר, חיבוקים, כמה תמונות ומתחילים לרדת. ירדנו ירידה של כשלושים ק"מ בתוך נופים משתנים - שלג והרים סלעיים חשופים שהולכים ומוריקים, צמחייה נמוכה שגדלה והופכת ליערות גדולים ויפים. נחל זורם בשצף, יותר ויותר פרחים ושיחים מגוונים (כולל, אגב, מריחואנה - שגדלה לה לתומה בשטח כצמח בר). פשוט חוויה מדהימה!
אחרי 12 ימיי רכיבה, מאות קילומטרים ואינספור חוויות הגענו מאובקים ומבסוטים בחזרה לבישקק ולחצנו בפעם האחרונה על הברקסים ברחבת בית המלון. חיבוקים, בירות ויאללה לארוז את הציוד לקראת הטיסה חזרה הביתה. סכמנו את המסע ב"הצליח לנו!" הגשמנו חלום שעלה על כל ציפיותינו.
 


 






 
סוף דבר
קירגיסטן היפה האירה לנו פנים והשאירה אותנו מאוהבים. הבתוליות היחסית מבחינת תשתיות תיירותיות, הנופים, האנשים והעלות הכמעט אפסית של המחייה שם ללא ספק מציבים אותה כאחד היעדים היותר מומלצים לטיול בכלל ולטיול רכיבה בפרט.
הפורמט של רכיבת בייקפאקינג עם כל הציוד על האופניים הוא פשוט קסום. הוא מאפשר זרימה מוחלטת עם המשתנים הרבים שטיול כזה מזמן - שינויי מזג אויר, מקום יפה שעושה חשק לשהייה ארוכה מהמתוכנן, הזמנה לאירוח מיוחד או מצב בריאותי מגביל - בכל רגע נתון אפשר לעצור להסתובבות, למנוחה או לשינה.
הרוטינה היומית של הקמת המאהל, הכנת ארוחת הערב, סיגריה קטנה בסוף היום, התעוררות לנוף היפה, נוהלי בוקר, קפה, דייסת קוואקר עם סניקרס, אריזת ציוד והמשך בנדודים. איזה קסם! אין ספק ששלושתנו התאהבנו בקונספט וזה לא יהיה המסע האחרון שלנו.
תודה גדולה לארי ומקס, שהטיול הזה רק חיזק את האהבה והחברות בינינו. תודה ענקית ליערה בת הזוג האהובה והמפרגנת שלי שאפשרה לי להתנתק לתקופה לא קצרה ולמעיין הבן שלי, ש"התגבר על ההתגעגעות" וקיבל אותי בחזרה בשמחה גדולה.


 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם