אפיק ישראל – More than a race

 042 # מרץ 2018     שטח   
אפיק ישראל – More than a race, ״לא רק למקצוענים״


צילומים: אפיק ישראל
 

 




תחרות המרתון הרב-יומית הראשונה והגדולה בארץ, אפיק ישראל, תיערך בספטמבר הקרוב בפעם השישית, וגם השנה מארגניה בראשות גל צחור ועידית שוב מגדילים, משפרים ומרעננים את האירוע המשובח ורב הפנים שלהם.
כדי לקסום למתחרים הקבועים שעבורם האפיק הוא ה-peak של השנה, כל שנה, המארגנים השכילו להזיז את אזור התחרות בכל שנתיים-שלוש. כך נהנינו בשלוש השנים הראשונות מרכיבה באזור מגידו, משמר העמק, אלון הגליל והכרמל, עברנו לדגום ולהכיר את אזור הצפון ״הרחוק״, קרי הגליל, רמת הגולן ומלון ״גליליון״ המפנק במשך שנתיים, וכעת אנחנו לפני שנתיים של המהדורה הירושלמית, שתחוג סביב מלון ״יערים״ במעלה החמישה.
הפקת האירוע מאתחלת את עצמה בכל פעם מחדש באזור אחר, עם שותפים אחרים, מסלולים חדשים ורעננים, והלקוחות הנאמנים שחוזרים בכל שנה לאירוע, נהנים ממוצר חדש בכל פעם, ששומר על רמת השירות והמקצועיות מהגבוהות בעולם.
כן, לא נפלט לנו פה טקסט שיווקי ריק מתוכן, זו עובדה ידועה (שאפיק ישראל מציע רמת שירות מהטובות והגבוהות בעולם) הן בקרב ישראלים שהתחרו באירועים הגדולים והוותיקים בעולם דוגמת הקייפ אפיק או הטראנס אלפ, והן בקרב הרוכבים הזרים שלקחו חלק באירוע. לסיבור האוזן והכיס, בטראנס אלפ תשלמו סכומים גבוהים, באירו, על כל בדיקה וטיפול של אופניכם, בקייפ אפיק תשלמו על הבירה שלכם בסוף הרכיבה או על ארוחת הצהריים בדוכנים שמחכים בסיום, ובתחרות הבי. סי. בייק רייס הקנדית תשלמו בנוסף להרשמה על חבילת האוכל או אפילו על חולצת הרכיבה הרשמית של האירוע…




 


 

Every Finisher Is a Winner
מאמן וותיק ומוערך אמר לנו פעם, שבכל אירוע גדול בעולם יש 5 עד 10 אחוזים שהגיעו להתחרות וכל השאר באים להשתתף. הנתון הזה הוא למעשה המנוע המחולל של רוב אירועי האתגר ההמוניים בעולם, ואף לרוב קבוצות הרכיבה והמועדונים שמניעים את תחומי הסבולת. באפיק ישראל לצד 20-50 זוגות שמגיעים על מנת להגיע לפודיום בקטגוריה הרלבנטית להם, יש עוד 200 זוגות שמטרתם היא להגיע לקו הסיום במסגרת זמני הגג, לקבל מדליית מסיים וחולצת מסיים, ולסגור תקופה חווייתית וממוקדת של אימונים, רכיבות אפיק והעלאת הכושר עם הפרטנר/ית.
יש באפיק ישראל או באבות הרוחניים שלו דוגמת הקייפ אפיק והטראנסאלפ אפשרות נדירה וייחודית לרוכב החובבן, שלא קיימת בעולם אופני הכביש, אפרופו הג׳ירו ד׳איטליה: אתה והפרטנר שלך, יכולים לעמוד על אותו קו זינוק, ולרכוב באותו אתגר, אחד לאחד, עם הרוכבים הטובים והבכירים בעולם. ה״טורים״ הגדולים בעולם השטח אינם פתוחים למקצוענים בלבד, אלא לישראל ישראלי לצד נינו שורטר, ירוסלב קולחבי ואלבן לקאטה.
היופי של האפיק, הוא הצלחתו לתת חוויית משתמש מעולה ומספקת לכל אחד בפירמידת ברוכבים: מהאלוף הלאומי ועד לחובבן שהולך על פרוייקט שכזה בפעם הראשונה בחייו. המקצוען רוכב את המסלול היומי במחצית הזמן של החובבן, חוזר למתחם האירוע, מפקיד את אופניו בידי המכונאי שלו, את גופו בידי המעסה שלו, אוכל צהריים ואז לישון כמה שעות עד לטקס הפודיומים, ואילו החובבן רוכב שעות, מגיע לכפר התחרות וחושב רק על הבירה שמחכה לו, יושב בפינות הזולה עם החבר׳ה, שומע ומעביר מורשות קרב מהפייט היומי, ורואה איך הוא התקרב בעוד יום למטרה הסופית של חולצת הפינישר.
ישבנו לשיחה עם כמה משתתפים שבאו לאפיק ישראל בראש ״פחות תחרותי״, כדי להבין מה הביא אותם להחלטה להירשם ולהשתתף, איך ההרגשה לסיים והאם הם הפכו למכורים ונרשמו שוב. כפי שתראו כל אחד מהמרואיינים הוא עולם שלם, ואחר.



 

 


נים לוין – מעולם האנדורו לאפיק ובחזרה
״אני רוכב כבר 15-16 שנים, מת על שטח, סינגלים, ירידות, אבל גם עליות. רוכב אנדורו בעקרון, לא כביש ולא קרוס קאנטרי, אבל אוהב שיפועים בשני הכיוונים, כלומר רוכב בחבורה שלא מאמינה בהקפצות לראש ההר. אול דה מאונטן באמת.
מצד שני... אני גם לא אוהב לשבת 5 שעות על האוכף או מרחקים ארוכים ו״משעממים״ לצורך העניין.
אז איך הגעתי להשתתף באפיק ישראל התלת יומי במהדורת 2017?
התשובה מתחלקת לשלושה חלקים, חברות, אתגר והרצון להוכיח.
נמרוד נחמיאס, השותף שלי לאפיק, הוא חבר ילדות קשוח שלי, שחזר לאופניים לפני כשנתיים, והחלטנו ללכת על זה ביחד כחוויה זוגית. שנינו אוהבים אתגרים, שנינו אוהבים אנדורו אבל גם כושר. חלק מחברי לרכיבה הם בוגרי אפיק ישראל שלא הפסיקו לספר כמה זה מטורף וקשה ודורש הרבה אימונים, אבל גם כמה זה כיף ומספק.
אחרי שירדנו עליהם שזה משעמם ובטח לא כזה קשה, רצינו להוכיח להם שעם כמות אימונים מועטה, לא רק שנסיים, אלא גם נהנה מזה. יותר מזה, הראינו להם שאפשר לעשות את האפיק באוהל ועדיין ליהנות, כי החבר׳ה הקיצוניים חושבים שלינה בחדר זה must, ואני חייב להגיד שעבורי לפחות זה ממש לא נכון.
האם עמדנו במשימה? כמעט לגמרי. אכן לא התאמנו יותר מדי, לא מתוך עקרון אלא בגלל נסיבות של חו״ל וכאלו. רכבנו כמה רכיבות ארוכות ואחת של 100 ק״מ פלוס, החלפנו את אופני האנדורו בשלדות קרבון זנב קשיח קלילות ופשוטות יחסית (קנינו canyon וקיבלנו עודף מ8,000  שקלים!), נהנינו גם מהאימונים המשותפים וגם מהתחרות, ובעיקר, עמדנו באתגר העצום, חצינו יחד את קו הסיום וקיבלנו את חולצות הפינישרים המיוחלות. והאתגר באמת היה עצום עבורנו, עם רגעי שבירה, עם בעיות גוף ובריאות, נקודות החלטה והרבה תמיכה זוגית.
מה פחות עבד לנו? כנראה שההכנה. קיצורי הדרך שלנו היו מוגזמים ככל הנראה, והשותף שלי הקריב את הברך שלו. זה הלך ככה במהלך הרכיבה באירוע:
״נחמיאס, אתה בסדר?״
״כן״
״אתה משקר לי?״
״ כן״.


 


חשוב לי לציין שהארגון מבחינתי היה בלתי הגיוני, והקדשתי לכך פוסט רציני בסיום האירוע שקיבל הרבה תגובות. בחיים לא ראיתי משהו דומה לזה ברמת ההפקה, המקצועיות, החשיבה על הכל והירידה לפרטים. זה הכי לא-חובבני בעולם, וזה מאוד החמיא לי שאני, ראשון החובבנים, מקבל כזה שירות, כזה מוצר וכזה יחס.
האפיק לא שינה את החיים שלי כרוכב. עבורי, רכיבות מרתון ארוכות היו תבלין, ולא הפכו להיות הדבר עצמו. ביומיום שלי אני לא בוחר לרכוב כל כך הרבה שעות, באותה פיסת נוף. כאילו, לנסוע חצי שעה על דרך כורכר ולהמשיך לראות את אותו כדור פורח של מלון גליליון זה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני…
השנה נרשמתי לחד-יומי. אני אעשה עוד תלת יומי, אבל לא השנה, כיבוש האתגר הספיק לי לכמה שנים…
אם נחמיאס יסיים לשפץ את הברך שלו ויציע הצעה – אני אשקול. בינתיים יש לנו זוג אחר מחבורת האנדורו שישתתף השנה בתלת-יומי, ואני ועוד כמה מהחבורה נגיע להשתתף בחד-יומי כי זו קהילה וחגיגה שאני מאוד-מאוד אוהב, ורוצה להיות חלק ממנה״.




 

 
שלומית קינר בן איש – מקבוצת ״סבתות״ ביקנעם להתאהבות טוטאלית בז׳אנר האפיק
״את דיוושי הראשונים עשיתי בקבוצת ״רון רוכבות ונהנות״ מיקנעם. קבוצה שרוב הרוכבות בה הן סבתות, רוכבות, אוכלות ומרכלות לאורך כ-20 ק״מ. באותה תקופה הכרתי את בן זוגי היום, שאמר לי בדייט השני ״אני רוצה שנעשה אפיק יחד״, ובלי לחשוב הרבה עשינו יחד את אפיק ישראל 2017.
אני חושבת שעבור משתתפת או משתתף חדשים שאף פעם לא עשו אתגר כזה, זה מתחיל מהחלטה, והיא לא כזו קיצונית. את צריכה להחליט לעשות עוד אימון אחד בשבוע לפחות ולהגדיל את הקילומטראז׳ בכל רכיבה לאט לאט. באפיק הראשון שלי המטרה הייתה קודם כל לשרוד. לרדת מהאופניים וללכת ברגל עלייה קשה או ארוכה לגמרי היה לגיטימי.
כמו שאומרים עם האוכל בא התיאבון, ומאז השתתפתי באירועי אפיק ואתגר נוספים כמו גראבל שמאבל, וגם הסמרתון בו חברתי לבת זוג מופלאה, אמנדה גנץ, ובו אפילו לקחנו פודיום בקטגוריית הנשים!



 
 


אני מאוד אוהבת את האווירה הבינלאומית באפיק, זה עושה לי את זה, מרגיש כמו שטיח אדום בקאן ומאוד מיוחד. אבק הכוכבים של האפיק זו חוויה מדליקה. אני נרשמת לאפיק שוב ללינה באוהל. זה מתאים לי לראש (אני חי״רניקית), לתקציב ובעיני זו גם החוויה האמתית. להיות חלק מהכפר ומשאר הרוכבים ולא מנותק בחדר הממוזג שלך. בשנה שעברה המארגנים ממש שיפרו את תנאי השהות והלינה במאהל, וזה החמיא לנו. יש קולר למים קרים, דשא סינתטי, פינות זולה, מאווררי ענק, עמדות טעינה והרגשנו חלק מהאירוע ולא left out. עם אטמי אוזניים וכיסוי עיניים אפשר גם לתפוס שנ״צ.




 
 



אני חושבת שיש באפיק הבנה שזהו לא אירוע רק לקהל חזק. צריך להתנהג בהגינות גם בתור חזק וגם בתור חלש, הזוג החלש צריך לתת לעבור, החזק צריך לעקוף בספורטיביות ולא בכוח ובסיכון. הניסיון שלי כאישה בתחרות, גם בזוג מעורב וגם כזוג נשים הוא חיובי לגמרי. שני הצדדים מכבדים, ולא פוגשים כאן את ״ציידי הממותות״ עם יציאות שוביניסטיות.
הערך הכי גדול עמו יצאתי מהאפיק הוא הידיעה שסיימת אפיק. זו הרגשה נפלאה והיא מלווה אותי בכל רכיבה ובכל אתגר.




 





עמית אדר – באתי, רכבתי, התאהבתי
״התחלתי לרכוב על אופני הרים ביולי 2017, והרגשתי שגיליתי עולם. הצטרפתי למועדון הרכיבה C.C.C. ובהתחלה ביליתי את זמני ברדיפה אחריהם באימונים. דרך הקבוצה והרוכבים נחשפתי למפעל של האפיק, ומהסיפורים רציתי גם לקחת חלק. האפיק בעיני הוא מעבר לתחרות, זו איזושהי תפיסת חיים. לא כל בעל שרירים יכול לסיים אפיק. זה לא רק כוח, סבולת ושרירים, הרבה מעבר ל״לעלות על האופניים ולרכוב״, זו חבילה שלמה.
זה גם אישי (ההישג), וגם זוגי. זו גם תחרות (אני לא התחריתי קודם מעולם), אבל בעיקר אתגר פנימי.
בקבוצה יש צוות מדהים מסביב שעזרו לנו מנטאלית ופיזית: עידית, הדס, אילן, גל…





 




אז עם כל הרקע הלא-תחרותי שלי, בשנה שעברה לא הרגשתי בשל לאתגר המלא, נרשמתי לחד-יומי כשהמטרה הייתה ליהנות ולסיים. הזינוק בבוקר העיף לי ת׳מוח, הדופק על גבוה וזה עוד לפני הדיווש הראשון. פתחנו בקצב גבוה, ומשם הכל התנקז והתפוצץ, ואיכשהו הגעתי שלישי עם פודיום למרחק 45 ק״מ.
מכאן היה לי ברור שעבורי השלב הבא הוא להירשם לתלת יומי. הקפיצה והמעבר לשם יחסית טבעית וקלה  לי, כי אני חלק מקבוצה. גיל צלר, השותף שלי, גם הוא מ-C.C.C., וזו למעשה הבחירה הכי חשובה בתהליך הזה. הזוגיות היא מרכיב מרכזי בהנאה שלי, והמטרה היא הנאה, גם באימונים וגם באירוע עצמו. אנחנו מבינים את החולשות והחוזקות אחד של השני, משלימים אחד את השני ועובדים איתן.
גיל כבר השתתף פעמיים בתלת-יומי, ויחד עם האימונים בקבוצה ההכנה שלנו מאוד יעילה, הדרגתית ומדויקת.
הטיפ שלי למי שהולך לעשות תלת יומי: להבין את החולשות שלך ולגבש דרך התמודדות מתאימה. החולשות שלנו הן לאו דווקא ברגליים״.



 


 
עדי מדליה – אני לא תחרותי, רוכב בשביל ליהנות אבל חובב אתגרים
״לכאורה הטייפקאסט של האפיקיסט הוא אלו שעושים מזה פרויקט חיים, נכנסים לקבוצת רכיבה מקצוענית, באים עם סכין בין השיניים, מכוונים לטופ 100 ולעיתים מסתובבים לאחר מכן עם חזה נפוח.
אני לא הטייפקאסט הזה.
אני רוכב המון, מרחקים גדולים, אוהב ונהנה מזה, אבל לא מתפוצץ על קצבים ושיאים. זה ממש לא מעניין אותי הטופ 50, טופ מאה וכולי. אני בא לרכוב, ליהנות, לתת את המקסימום האישי שלי, לשבת בסוף היום עם החברים, לשתות בירה טובה, לאכול טוב, ולהיות חלק מהאווירה. לא רואה דרך אחרת.
לא משנה לי אם אני מקום 20 או 60, זה לא שווה לי אינטרבלים, קבוצה ושעות השכמה פסיכיות.
לפני שנתיים עשיתי חד-יומי, בשנה שעברה עשינו את המלא, ממש עכשיו סיימתי חצי HLC באחלה תוצאה, אבל הדרך שלי תמיד זהה, אני רוכב בשביל ליהנות.




 



אני חושב שתחרות זוגות זה מעולה לטיפוסים הלא-רייסרים. אתה לא לבד, יש לך מישהו שתומך בך ואתה בו. אתה לא מסיים לבד אף פעם, גם אם אתה אחרון בטור הרוכבים – אתה מסיים עם הפרטנר שלך…
לוקחים החלטה משותפת, נרשמים ולאט לאט נכנסים יותר לכושר. לא חשוב מאה או מאתיים ראשונים, העיקר לסיים, העיקר האתגר. אני רוכב בכל הארץ, גם בבייקרס ובאירועים שלהם, גם עם החבר׳ה של 4אפיק ובאירועים שלהם ואני חושב שזה מתאים לכולם.
חלק מהחבר׳ה שלי עשו תלת-יומי ב-2016 ובשנה שעברה ״רק״ חד יומי, כי חשו צורך להתאוורר, ועכשיו הם נרשמו שוב ל-2018 ומגיעים רעבים. חלק הפכו לחיות רעות, מתאמנים אצל רדליך, ב-Buttons, ב-C.C.C., והם בכלל התחילו מחד-יומי. פתאום הם רואים שהם מסוגלים, ושהם משתפרים, שהשד לא כזה נורא – ושזה אפשרי. אני? אני נשאר פדלאה, בא, רוכב, נהנה, מסיים. אין לזה גיל. זה לא משנה אם אתה בן 50-60 או 20-30, יש לי חברים תותחים בני 60 שעושים את זה.



 



אגב חד-יומי, זה אחלה כרטיס כניסה. כשהשתתפתי החוויה הייתה מטורפת, ומיד בא לי על החוויה המלאה. זה כיף להגיע למלון הרוכבים ערב האירוע, לפגוש את כל החבר׳ה שלי שעושים תלת יומי ונמצאים בכפר התחרות כבר יומיים קודם לכן. האווירה מחשמלת, וההפקה מדהימה.
יש לי חבר במושב שאני יושב לו על הראש לעשות את החד-יומי, אחרי שעשה את האפיק כניסה. אני יודע כמה זה יעיף אותו. אני חושב שהחד יומי מיועד לכל רוכבי הסופשבוע, ואילו התלת-יומי מיועד לכל חובבי המרחקים הארוכים, כל חברי קומונת 4אפיק, חברי בייקרס ומשתתפי אירועי המאניות והאפיקים״.