צ'רוויניה – לה גראן פרדיסו!

צ'רוויניה – לה גראן פרדיסו!

 

הרשו לי להתנצל מראש בבקשה על כמות הסופרלטיבים וההתלהבות בכתבה הזו. סופרלטיבים על הנופים, המסלולים, הקינוחים, החברים, האוויר והאווירה. התמונות המעטרות את הכתבה, מעוררות הזלת ריר ככל שהן, אינן קרובות אפילו לתאר את החוויות שעברנו בחופשה הזו, אך זה מה שראינו ועשינו. לטובת הספקנים שבחבורה, ואני ראשון הספקנים כשאני רואה התלהבות כזו בכתבת מגזין, אבהיר כבר עכשיו – את היעד לחופשה בחרנו חבריי ואנוכי בעצמנו לאחר מחקר מקדים, ושילמתי עליה במיטב זוזיי, כאחד הרוכבים. אין כאן מניעים נסתרים.

עם תחילת יום הרכיבה הראשון כבר חטפנו הלם נופי, כשרכב ההקפצה התקרב לעיירה צ'רוויניה, הנמצאת במרכז קלדרה אלפינית עצומה – עמק המוקף ברכסים משוננים, גושי סלע אדירים המעוטרים בשלג לבן וטובלים בשמים כחולים, ומעל כולם מתנשא הר הצ'רווינו המשולש.




 

במהרה התארגנו ועלינו על הרכבל. דווידה, המדריך, הבטיח לנו התחלה רגועה ושקטה הכוללת חימום והתאקלמות לתנאים ולמסלולים, אבל זרק אותנו היישר לתוך מסלול דאונהיל מטורף. כמובן שמתוך רגש אחריות (והלם) רכבנו אותו לאט ובזהירות, עוקפים את כל הקפיצות והאלמנטים המסובכים, אבל נשבענו לחזור אליו בהמשך השבוע ולהשתולל כמו שצריך.

כשהגענו למטה בשלום עלינו שוב על הרכבל, אבל הפעם המשכנו לרכבל נוסף כשתוך כדי עלייה אנחנו חוזים באגם מי הפשרת שלגים בצבע טורקיז שכואב בעינים, לידו נעבור בהמשך. הפעם כבר יצאנו למסלול ארוך ומלא הפתעות, כאשר את תחושת ההלם מהראן הראשון החליפה הנאה עילאית – סינגל טכני משובח ליד נחלים ואגמים מטריפים, אלמנטים בנויים, כגון גשרים ורמפות, הצצים פתאום באמצע שומקום, ורכיבה על מסילת רכבת צרה ונטושה, גבוה מעל העמק.



 

לבסוף צללנו אל תוך העמק ונחתנו הישר במסעדה חמודה על גדות אגם נוסף, כשמרחוק שוב מבצבצת פסגתו המלכותית של הצ'רווינו. לאחר ארוחת צהריים קלה אך חלומית, המשכנו בסינגלים מאולתרים של יודעי דבר לאורך העמק עד שנחתנו בתחנת רכבל נוספת, שם עלינו לעיירה ציורית בשם Chamoix. לעיירה הזו אין כביש גישה, והדרך היחידה אליה היא ברכבל. מכאן המשכנו בדאבל רגוע עם נוף לעמק, ולסיום גלשנו לסינגל מטורף אחרון המסתיים ממש, אבל ממש, בדלת הכניסה לבקתה שלנו. איזה יום!

על הר המטרהורן בוודאי שמעתם – זהו ההר השוויצרי בעל הכפה המשולשת אשר נתן את צורתו לשוקולד הטובלרון המפורסם. כשביקרתי עם משפחתי בשוויץ לפני מספר שנים כמובן שרצינו גם אנחנו לחזות בהר – אחרי נסיעה ארוכה הגענו אל העיירה Zermatt, שם קנינו כרטיסים יקרים להחריד לרכבת ההרים הארוכה המטפסת מעלה מעלה ומגיעה בין השאר לעמדת תצפית ממנה חוזים בהר המטרהורן. מרחוק.


 

איך כל זה קשור לענייננו? ובכן, הר הצ'רווינו, אותו הזכרתי קודם, הוא בדיוק אותו ההר – זהו המטרהורן בשמו האיטלקי, ויש לו שתי שמות בשל המצאו בדיוק על הגבול בין איטליה לשוויץ. באיטליה אין צורך בכרטיס בעלות של 84 אירו בכדי לחזות בהר, הוא שם, ובענק, מכל מקום בעמק של צ'רוויניה, בלי לשלם גרוש. כנראה שהאיטלקים צריכים ללמוד משהו מהשוויצרים על תורת השיווק, ובינתיים אנחנו יכולים לחגוג על ההר בזול.

בבוקרו של יום הרכיבה השני הודיע לנו דווידה שהיום מצפה לנו צ'ופר מיוחד. אמר, ולא יסף. נסענו שוב לצ'רוויניה, עלינו ברכבל הראשון, וגם ברכבל השני, ואז המשכנו לכיוון הרכבל השלישי, זה שסגור לרוכבי אופניים. נשמע טוב!

מסתבר שבצ'רוויניה מתנהלת מדי שנה תחרות מקסי-אוולנצ', מסבב המגה-אוולנצ' האירופי. למי שלא מכיר, מדובר בתחרות בה מתחילים בזינוק המוני במרומי הר גבוה במיוחד, על שלג, והמנצח הוא זה שמגיע ראשון ובחתיכה אחת לקו הסיום בעיירה אי שם למטה. במקסי-אוולנצ' צ'רוויניה, הזינוק הוא על קרחון פלטו רוסה (Plateau Rosa), ממנו יורדים דרך השלג שבשלב כלשהו מתדלדל ומתכנסים לתוך שבילי פארק האופניים איתם יורדים עד למטה. הגישה לרוכבים לקרחון היא לשבוע בלבד בשנה, סביב תחרות המקסי-אוולנצ', אבל כשמנהלי הפארק שמעו שבקבוצה שלנו יש כתב וצלם של המגזין המוביל we:Ride, הם השתכנעו לתת לנו אישור מיוחד לעלות לקרחון ולרכב ממנו.


 

וכך מצאנו את עצמנו ברכבל לפלטו רוסה, מסביבנו גולשי סקי וסנובורד מדוגמים העולים לאתר הסקי הפועל שם כל השנה, ואנחנו עם אופניים ובגדי רכיבה צמודים ולא יותר מדי חמים, מוציאים קצת אוויר מהצמיגים על מנת ליצר טיפונת אחיזה בשלג ומתפללים לטוב.
החוויה הייתה כמובטח, מדהימה, הרבה מעבר ל"לרכב על שלג". נתחיל בנופים המתגלים תוך כדי העלייה ברכבל, אגמים תכולים תחת פסגות גבוהות ואפילו שועל אחד שראינו רץ על השלג, ונגיע אל הקרחון, המוקף אף הוא בפסגות מלאות הדר וגולש לו מטה, אל האינסוף. כל כך התלהבנו מהמראות שאמרנו לדווידה ששווה להעלות לכאן קבוצות גם אם נדרש להשאיר את האופניים לרגע מאחור. התחלנו ברכיבה מהוססת על השלג כשמסביב אנשים מביטים בנו בתימהון ובהדרגה תפסנו בטחון והתחלנו לגלוש במורד הקרחון ממנו ירדנו אל דרך מכוסה שלג אשר החלה לעשות דרכה במורד העמק של צ'רוויניה. מטורף, פשוט מטורף.
המשך היום? נו, כבר הבנתם את העיקרון – סינגלים משגעים, נופים מעולם אחר, אוכל טוב, וסינגל שונה לגמרי שנגמר אף הוא בדיוק, אבל בדיוק בדלת הכניסה לבקתה שלנו.


 

הבקתה בה התאכסנו שוכנת בכפרון קטנצ'יק, אולי עשרה בתים, על צלע ההר גבוה מעל העמק של צ'רוויניה. הכפר כולו נועד לשימור – אסור לבנות בו בתים חדשים, רק לקנות בתים ישנים והרוסים ולשפץ אותם בסגנון המקורי – ממה שהבנו כחמישה בתים שם נקנו על ידי ישראלים. דווידה ואשתו המקסימה מגדה מפעילים את הבקתה החלומית שלנו – הכול בנוי עץ בסגנון עתיק ומלא באווירת יער אלפיני, אך חבויים בתוכה כל הפינוקים המודרניים, כמו טלוויזיה גדולה שאפשרה לנו לעשות מה שרוכבים שרוטים, שמא נאמר דפוקים, עושים אחרי יום רכיבה עמוס – צופים בסרטוני היום ממצלמת ה"כמו פרו" ומקיימים דיונים עמוקים על מיקום המצלמה המועדף ולמה ראש רוסי קשה תורם ליציבות הסרטון.


 

את יום הרכיבה השלישי התחלנו בהקפצה לעיירה Torgnon שמעברו השני של עמק צ'רוויניה, רכבנו בדרך נוחה מסביב לרכס לכיוון עמק אאוסטה, והתחלנו בירידה ארוכה ארוכה בסינגלי הולכי רגל מאתגרים אל העמק. את אחד מהם הכתרנו כ"סינגל האיצטרובלים" על שם שמיכת האיצטרובלים הקטנים שכיסתה את השביל והתפצפצה מתחת לגלגלינו תוך מתן מידה מסויימת של חוסר אחיזה בדהרה שלנו מטה. לאחר ארוחת צהריים מהנה הגענו סוף סוף אל תחתית העמק, שם עשינו הקפצה אל רכבל נוסף שהעלה אותנו אל "לאגו די לוד" – כן, כן, אגם לוד. הייתה תמימות דעים בקרב החבר'ה שהוא נראה קצת יותר טוב מן המקור הישראלי.

ומכאן התחיל עוד סינגל... שביל הולכי רגל בירידה תלולה, עמוס במדרגות סלע ושורשים, משהו חזק. לאחר אחד המדרונות בדרך עצרתי להתאוששות והעפתי מבט לאחור. נשבע לכם שאין לי מושג איך אפשר לרדת את קיר האבנים הזה – דברים שרואים מכאן לא רואים משם... סיום הסינגל בעמק כרגיל, ליד אגם. בהמשך אולי היה עוד סינגל, עוד רכבל, וסינגל אחרון חזרה לבקתה. לא בטוח, ההכרה שלי כבר הייתה מעורפלת בשלב הזה.

למחרת נסענו לעמק אאוסטה ולפארק אופניים נוסף – פארק פילה. מן העיירה אאוסטה עולים ברכבל ארוך ארוך עד לתחתית פארק האופניים שנמצאת אי שם במרומי ההר, ואז מעפילים ברכבל נוסף לתחילת המסלולים. המסלולים כאן קצת יותר כמו בפארק אופניים, רחבים עם ברמים גדולים וכו', אבל רק קצת – עדיין צפופים, תלולים וטכניים. כשהגענו חזרה לתחנת הרכבל הסתבר שעכשיו אנחנו ממשיכים בסינגל שמוביל עד לתחנה התחתונה - סינגל תלול, מתפתל ומאתגר ביותר, עמוס בשורשים ומעט דרדרת שבסך הכול, מלמעלה עד למטה, מאבד כ-1700 מ' אנכיים על גבי 7.5 קילומטרים. למי שעושה את החשבון מדובר בשיפוע מ-מ-ו-צ-ע של למעלה מ-20%. מתיש אך מספק מאוד.


 

לאחר מכן עלינו שוב עד לראש ההר, מתוך כוונה לעשות כמה ראנים במסלולים השונים שבפארק האופניים, אך הפעם תפס אותנו, לראשונה וגם לאחרונה בחופשה הזו, גשם בראש ההר כך שמיהרנו לגלוש שוב למטה עד לאאוסטה.

לכבוד ערב שבת החלטנו להתפנק במסעדה שונה ממסעדת הבית שבכפר הקרוב לבקתה, ויצאנו למסעדת קצה בכפר Valtournenche. המסעדה יושבת על צלע ההר, באמצע מסלול סקי, ועוד לפני שנכנסנו אליה כבר התרשמנו מן העיצוב החיצוני ורונן ב. הודיע שהוא חייב לקחת את אחד משולחנות העץ שבמרפסת, והספסלים הסמוכים לו, לפינת האוכל בביתו. העיצוב המוקפד אך לא מנקר עיניים בפנים לא נעלם מעינינו והביקור הקצר במרתף היין של המקום לא השאיר ספקות בקשר לטעם הטוב והיוקרתיות של המקום.


 

אבל כל זה היה רק מתאבן ויזואלי לחגיגה הקולינרית שהמתינה לנו – פילה האייל/צבי (קשה היה להבין בדיוק מהתפריט האיטלקי) שהוגש לי היה ללא ספק אחד הבשרים הטעימים שאי פעם אכלתי והטרמיסו שקיבלתי לקינוח... נו... פשוט שם ללעג כל מאכל אחר שאי פעם הוגש לי תחת הכותרת של "טרמיסו". הרושם של האחרים מן המנות שלהם ושל חבריהם אותן הם טעמו, היה זהה. ללא ספק אחת המסעדות, אם לא 'ה'.

ובכלל, כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי, אני רחוק מאוד מלהיות אנין טעם ומוכן בשקט להסתפק במזנון מזון מהיר על מנת לספק את רעבוני ולהמשיך הלאה, אבל החוויה הקולינרית שעברנו בחופשה הזו הייתה מעל ומעבר – כמעט כל בקתה שעצרנו בה לאכול הגישה לנו מעדנים משובחים, גם אם זה תחת אצטלה ומחיר של מנות פשוטות אותן אנו מכירים מהבית. האיטלקים האלו, ובמיוחד באזור עמק צ'רוויניה, יודעים לעשות אוכל!

די לאכול, הגיע הזמן לרכב. את יום הרכיבה החמישי פתחנו בעלייה אימתנית. אמנם "נרשמנו" לטיול ירידות, אבל אחרי ארבעה ימים איתנו דווידה הבין שאנחנו חבר'ה זורמים ואף אחד לא יתלונן אם יהיה קצת טיפוס בדרך לירידה שווה. אז עלינו שוב בשני רכבלים עד לאגם לוד, והפעם המשכנו מכאן בטיפוס, תחילה במתינות אך השיפוע תפח בהדרגה, עד שלקראת סיום העלייה היה קיר שכזה שבקושי הצלחנו לדחוף בו את האופניים רגלית ובטח לא דיוושית.


 

כמובן של היו לנו תלונות, מכיוון שבקצה העלייה חיכה לנו מעבר הרים עם נוף פנורמי מטריף, וגם לא מעט מטיילים רגליים שניצלו את יום השבת לסיבוב בטבע הנפלא. בצדו השני של מעבר ההרים המתין לנו, כמובן, שביל הולכי רגל מאתגר שיורד לכיוון העמק מעברו השני של הרכס. תחילתו של השביל מעט מהוססת, צפופה ומלאה בסלעים, אך ההמשך זורם יותר דרך אחו אלפיני יפיפה עד שלבסוף נשפכים דרך חורש אל מספר מבני עץ מוקפים בירוק אינסופי עם כתר פסגות משוננות. אל מול הנוף המטמטם הזה יושבים לארוחת צהריים קלה שהופכת מעט יותר כבדה מכיוון שהאוכל כל כך טוב (ראו פסקה קודמת...). שטרודל השוקולד עם הבצק הנימוח ביותר שטעמנו גרם לנו לתהות למה לעזאזל להמשיך לרכב ולעזוב את גן העדן הזה.

אבל המשכנו, בשביל צפוף ומלא בסוויצ'בקים ומדרגות סלע מעוטרות בסלט שורשים שממשיך, משתנה, זורם ונטבל בנוף, ובסיומה של חגיגת חושים מטריפה נוחת שוב בלב העמק. סינגלים בעמק, רכבל ל Chamoix והנה אנחנו מגלים אופציה חדשה לסינגל שמוריד אותנו עד לסיום. למה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה?


 

ביום הרכיבה השישי והאחרון חזרנו כמובטח אל סינגל הדאונהיל בו התחלנו את השבוע במטרה להשתולל ולקפוץ מהרמפות שהכינו לנו. המשך היום כלל עלייה נוספת ברכבל, רכיבה חזרה לעמק צ'רוויניה בסינגל חדש, המשך בצדו השני בנתיב הכולל מנהרות בתוך ההר ולבסוף סינגל תלול המסתיים באגם. זהו, פיניטו דה לה קומדיה.

אי אפשר לסיים בלי מילה טובה לחבריי, ששדרגו משמעותית את החוויה עבורי – מעבר לכמות הצחוקים והדחקאות ששטפו ללא הפסק, הכול היה ברוח טובה, הכול זורם ואין שום סיבה להתעצבן –מישהו רוצה לעצור לצלם? סבבה. מישהו רוצה לנסות שוב לכבוש את האלמנט? סבבה. צריך קצת לטפס או לרכב על כביש? יאללה, נרכב. בקיצור, המון תודה לואדים, נירית, עידו, רוני, רונן ב., רונן פ. ותמיר על הגוד טיימז.

 

מי? מה? כמה ולמה?

כפי שבוודאי הצלחתם להבין מן הכתבה, חבריי ואני מאוד התלהבנו מן היעד הזה – הנופים, הרכיבה, השירות הלבבי ולא פחות חשוב, האוכל, הפכו את החופשה הזאת לאחת הטובות שעשינו. עם זאת אתן סייג קטן – הרכיבה טכנית מאוד וכוללת אינספור קטעים תלולים ומאתגרים – מי שזה כוס התה שלו ייהנה עד השמיים, אך מי שיכולתו הטכנית אינה מספקת עלול ללכת לא מעט ולקלל הרבה.

את שירותיו של דווידה שוכרים דרך יורם חן טיולי אתגר והרפתקה והוא כבר דואג לכול סידורי הקרקע – הסעות משדה התעופה, לינה, ארוחות בוקר וערב וכמובן הדרכה והקפצות כנדרש במהלך הרכיבה. כל מה שנשאר זה לארגן טיסה למילאנו, ולא לשכוח לחשב את עלות הטסת האופניים כחלק מהמחיר כשמשווים בין חברות התעופה השונות